הסדרה "בטיפול" הפכה במובנים רבים לציון דרך בדברי ימיה של הטלוויזיה הישראלית ואפשר שאף יותר מכך. למיטב הבנתי רכשה מקום זה לא רק בזכות איכות המשחק המעולה של רוב שחקניה (סדרות משוחקות היטב יש די והותר) אלא גם משום ששברה (לפחות בעונתה הראשונה) את מיתוס ה - "Talking Heads" כמרשם בטוח לשיממון קולוסאלי ולהתרסקות ברייטינג, כאשר הוכיחה כי שני אנשים ומצלמה אחת שאינה יוצאת כמעט אל מחוץ לגבולות חדר אחד - חדר הטיפולים - עשויים לספק דראמה אנושית מרתקת ונוגעת ללב. ככל שהדברים נוגעים לנו - ציבור הפסיכולוגים הקליניים והפסיכותרפיסטים - נדמה לי כי לא אטעה אם אטען כי בארבע השנים מאז עלתה לשידור עשתה "בטיפול" עבור הפסיכותרפיה ומקצוע "הפסיכולוג הקליני" לא פחות ממה שעשתה "בלוז לכחולי המדים" עבור המשטרה ומקצוע השיטור.

נזדמן לי בזמנו לפגוש את יוצר הסדרה וההוגה שלה חגי לוי. בשיחה עם צוות המטפלים של מכוננו (מכון טריאסט-שריג) הדגיש את המאמצים שהושקעו, לא במעט הודות ליועציה הפסיכולוגיים של הסדרה (רוני באט, עירית פז), לשרטט דמות אותנטית כמידת האפשר של הפסיכולוגי הקליני - בשונה כל כך מתדמיתו הרדודה-עד-להביך ברוב סדרות הטלוויזיה האחרות (להוציא הסופרנוס אולי). לוי ביטא בהזדמנות זו את תקוותו כי בין רווחי-המשנה של הסדרה אפשר יהיה לזקוף לזכותה גם תרומה להגברת מודעות הציבור לאופציה של הפסיכותרפיה. "סוף סוף ידע ציבור ההדיוטות והמטופלים בפוטנציה מה באמת עושה פסיכולוג קליני" - אמר. "עזוב ציבור ההדיוטות" - הרהרתי ביני לבין עצמי - "סוף סוף ידע גם ציבור הפסיכולוגים הקליניים עצמו מה באמת עושה פסיכולוג קליני בחדר הטיפולים". האפשרות שאסי דיין בתפקיד פסיכולוג קליני יהיה נאמן למקור יותר מן המקור עצמו - שעשעה אותי כבר אז. ואכן, תנוחת גופו הדובי, המכונס פנימה, ראשו המורכן תמיד, הבעת פניו הדאוגה, הדכדוכית רוויית הסבל, הפאוזות הארוכות המתחלפות בפרצי נאומים רגשניים, הפכו זה מכבר לפוזה האופיינית של "מטפל" בתודעת הציבור. איך עושה פסיכולוג? ככה!

המאמר המלא:

טריאסט, יוסי (2009). איך עושה פסיכולוג ? דיון בפנטזיית ההצלה. אתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2365

מילות מפתח: טיפולקבוצתי, קבוצות טיפוליות, פסיכודרמההמאמר המלא:פאוסט, ציפי (2005). על אובדן וגעגוע - קבוצה טיפולית למתבגרים. [גרסה אלקטרונית]. אתר פסיכולוגיה עברית:http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=401

צריכת קפאין מתונה יכולה לשפר את בריאותן של נשים מעל גיל 65, לשפר יכולות מנטליות, ובפרט לשפר את יכולת הזיכרון שלהן. כך פורסם במחקר שנערך לאחרונה על ידי המכון הלאומי הצרפתי לבריאות ומחקר רפואי (INSERM).

המחקר כלל מעל 7000 משתתפים מעל גיל 65. בתחילה, נבדקו עבור כל משתתף פרטים רפואיים, צריכת קפה או תה יומיומית, וכן נערכו מספר בדיקות שבחנו את רמת המיומנויות המנטליות שלהם, בפרט נבחן השימוש בזיכרון. סדרת הבדיקות הזו חזרה על עצמה גם לאחר שנתיים, ושוב לאחר ארבע שנים.

התוצאות:נשים שדיווחו בתחילת המחקר כי הן שותות שלוש כוסות קפה/תה או יותר באופן יומיומי, תוצאות המבחנים שלהן ירדו פחות מאשר תוצאות המבחנים של הנשים ששתו כוס קפה או תה אחת בלבד. במילים אחרות, הנשים ששתו כוס אחת בלבד בכל יום, יכולותיהן המנטליות הדרדרו יותר משל אלה ששתו שלוש כוסות ויותר ביום.לגבי גברים, תוצאות המחקר לא הראו יתרונות או חסרות לצריכת קפאין, מה שמעיד על כך שנשים רגישות יותר להשפעות הקפאין, והוא נוטה להפחית את הירידה ביכולותיהן הקוגנטיביות. בפרט, כאמור, הקפאין משפיע לטובה על הזיכרון של נשים: מעל גיל 65 התוצאות הצביעו על ירידה של כ-30% בסיכוי לאובדן זיכרון, ומעל גיל 80 נמדדה ירידה של 70% בסיכוי לאובדן זיכרון!

בהתבסס על תוצאות המחקר שתוארו לעיל, מחקרים עתידיים יבחנו ככל הנראה האם לקפאין יש השפעה משמעותית לא רק על יכולות מנטליות אלא גם על אלצהיימר ומחלות חמורות אחרות.

ולסיכום,

בעוד הרופאים אינם ממליצים לנשים להגדיל באופן משמעותי את צריכת הקפאין כפתרון המונע הדרדרות קוגנטיבית, אין ספק כי צריכת קפאין יומיומית מתונה היא דרך אחת בה נשים יכולות לשפר את בריאותן המנטלית ואת יכולות הזיכרון שלהן.

המאמר באדיבות קבוצת אספרסו בר איטליקו בע"מ: מומחים בענייני קפה, מכונות קפה, זכיינות קפה ועוד.

טיפול בקתרזיס

במשך שנים רבות, האמינו האנשים העוסקים בתחום, שמתן הזדמנות לאנשים כועסים, להשתתף בפעילות שתיתן מקום לביטוי, ללא פגיעה באחרים, יכולה להוריד את המתח או העוררות שלהם, ולהחליש את נטייתם להשתתף במעשי תוקפנות בעלי פוטנציאל מסוכן - היפותזה זאת נקראת Catharsis hypothesis. למרות שפרויד קיבל את קיומו של קתרזיס כזה, הוא היה יחסית פסימי, לגבי יעילותו במניעת תוקפנות. כיום, קתרזיס נתפס כאמצעי לעזור לחלק מהאנשים לשחרר את רגשות התוקפנות שלהם; אנשים אחרים יכולים להיהפך להיות יותר תוקפניים, כתוצאה מממתן המקום לביטוי עצמי.

אימון כישורים חברתיים

סיבה עיקרית שבעטייה אנשים נהיים מעורבים במפגשים תוקפניים חוזרים, הינה המחסור הבסיסי שלהם בכישורים חברתיים. אנשים אלו לא יודעים כיצד לתקשר בצורה יעילה, ולפיכך מפתחים סגנון עוקצני של ביטוי עצמי. הסגנון המגושם שלהם בביצוע משימות בסיסיות, כגון בקשות, השתתפות בדיון או הגשת תלונה, יכולות לעיתים קרובות, לעצבן חברים, מכרים וזרים. חוסר הכישורים החברתיים שלהם, 'מבטיח' שהם יחוו תסכול חוזר, ולעיתים קרובות, יכעיסו אנשים עימם הם באים במגע ישיר. טכניקה שעשויה להקטין את השכיחות של התנהגויות כאלה, כוללת לימוד של הכישורים החברתיים החסרים. תהליך של אימון בכישורים חברתיים, מיושם בקבוצות שונות, כולל בבני נוער תוקפניים, אנשי משטרה, ואפילו הורים מתעללים. במקרים רבים, נצפו שינויים דרמטיים בהתנהגותם (לדוגמא, בהגברת התקשורת הבינאישית ושיפור היכולת להתמודד עם דחייה במצבי לחץ וחרדה. לעיתים יש צורך בטיפול פסיכיאטרי לעידוד הכישורים החברתיים), וכן נצפתה ירידה בהתנהגות אגרסיבית שקשורה לשינויים הללו. התוצאות מעודדות ומצביעות על כך שאימון בכישורים חברתיים מתאימים, יכול להציע גישה מבטיחה להקטנת אלימות בין בני אדם.

מאז ומעולם התייחסו אנשי רוח ופילוסופים לדמיון כאל אחד המרכיבים המשמעותיים, בעלי ההשפעה והשינוי הגדולים ביותר בחיינו.  

אלברט איינשטיין אמר: "דמיון חשוב יותר מידע. ידע - מוגבל. דמיון - אינסופי".

אפיקטטוס: "לא הדברים כשלעצמם מחרידים את האדם, אלא כפי שדמיונו מתאר אותם".

פרנקלין רוזוולט: "בני אדם אינם שבויים של גורלם, אלא רק של דמיונם."

אוסקר ווילד: "עקביות היא מקום המפלט האחרון של חסרי הדמיון".  

היכולת שלנו לרתום את הדמיון לטובתנו, מאפשרת לנו לעשות שינויים משמעותיים בחיינו, לפתח ולפתוח את הצדדים היצירתיים שבנו, להתחבר אל השאיפות והחזון שלנו, להתעצם, לגדול, להתפתח ולהגשים את החלומות והמטרות שלנו בחיים.  

כפי שציינתי במאמרים קודמים שלי, דמיון הינו הכוח המדמה. היכולת ליצור במחשבה דברים שנדמה לנו שאינם במציאות, כמו רעיונות, מחשבות, המצאות, תחושות, יכולות ועוד.

הדמיון הינו תהליך הכרתי, בו אנחנו מרגישים וחווים מאורעות שנדמה לנו שאינם קשורים ישירות למציאות סביבנו. אך האם זה באמת כך?  

את החיים אנחנו חווים דרך חמשת החושים העוברים עיבוד במוח.

במחקרים מדעיים רבים שנעשו בנושא הדמיון, נמצאו מאפיינים זהים בחיווט החשמלי במוח האדם בשעה שהוא מדמיין.

מכאן ברור היום שכאשר אנשים מדמיינים בעזרת ובשילוב חמשת החושים שלהם במלוא עוצמתם, המוח רושם את הפעילות כאילו היא קרתה באמת.  

אז מה יותר נכון מאשר לרתום ידע זה כדי לאפשר לעצמנו את השינויים שאנו מבקשים בחיינו.  

מרכיבי הדמיון   

טיפול ויצירת שינויים בחיים בעזרת דמיון מודרך משלבים בתוכם את הנשימה וחמשת החושים, ומאפשרים להעלות מחשבות, תכנים, דפוסים ותבניות לא מודעות למודעות, כמו גם מתרגלים את שליטת המוח על תפקודים גופניים.  

הנשימה -  הינה תהליך ביולוגי הקשור לקליטת חומרים מהסביבה לשם הפקת אנרגיה, פעולה ותגובה הדדית בין הגוף, השכל, הרגש והרוח.

הרי כולנו מודעים לעובדה שבלי אוויר נוכל לשרוד בקושי מספר דקות, וכמו שאומרים אם אין נשימה הנשמה יוצאת.

נשמה היא הגשר בין הגוף והנפש, בין המודע לתת המודע, המבטאת את יכולתו של האדם להתבונן בעצמו ובעולם, להיות במצב של מודעות סביבתית, בשילוב הערכים המשמעותיים בחייו אותם הוא מסוגל להשליך על ה"מציאות" החיצונית ואו ה"מציאות" הסובייקטיבית שלו.  

חמשת החושים - ראיה, שמיעה, תחושה, טעם וריח, הם אלה המאפשרים לנו לקבל מידע.  בעזרתם אנו קולטים גירויים, מסרים, תחושות, קולות, מראות, הן מהסביבה החיצונית ואו הפנימית שלנו.

את המידע שאנו מקבלים אנחנו מפרשים, מארגנים, מעדכנים, התוצאה הינה התגובה, ושוב או החוצה, או פנימה.  

החושים משמעותיים להישרדות, בעזרתם נמצא מזון, בני זוג, נתקדם, ניזהר, נרגיש, נאתר.  

במהלך הדורות החושים התפתחו והם מספקים לנו מידע שימושי ומאפשרים תקשורת עם יצורים חיים אחרים.

ראיה - האור נושא את המידע הרב ביותר, לכן שליש מן המוח האנושי מגורה על-ידי מסרים ויזואליים זו גם הסיבה שחוש הראייה אצל רבים מאיתנו הוא המפותח ביותר.

שמיעה – הינו החוש השני המפותח ביותר, זו גם הסיבה שהתקשורת בין בני האדם הינה משמעותית. התקשורת מתבצעת בין היתר על ידי השפה שהיא גם הבסיס המהותי של המחשבה והתרבות האנושית.

חוש המישוש/חישה - מאפשר לנו להרגיש חום וקור, כאב, רטיבות, הגנה, למידה. מקשר ופותח את האדם לעולם החיצון.

חוש הטעם והריח - משולבים בדרך כלל אחד עם השני. בעזרתם אנחנו מאתרים מזון, מזהים רעב, נזהרים. יש לציין שחוש הריח הוא החוש הקדום ביותר ואולי זוהי גם הסיבה שהוא החוש המפעיל ומעורר זיכרונות באופן החזק ביותר.

אצל אנשים החסרים אחד מהחושים כמו עיוורים/חרשים מתפתח ומתעצם חוש אחר באופן משמעותי כדי שיוכל למלא את תפקודיו של החוש החסר.

עכשיו כאשר אנחנו מבינים שחמשת החושים הם אלה המפעילים אותנו ומנהלים את מערך הרגשות/מחשבות/תחושות בתוכנו, נוכל לאפשר לעצמנו לעשות שימוש באינפורמציה זו כדי להעצים, להגשים ולהרגיש את חיינו באופן המתאים לנו ביותר.

השימוש בדמיון

ועכשיו, תנו לעצמכם עוד דקה מזמנכם, התרווחו, קחו נשימה עמוקה וראו בעיני רוחכם את המקום שאתם הכי אוהבים להיות בו. מקום המאפשר לכם להרגיש רגועים, מאושרים, שקטים, תוכלו לעשות זאת בעיניים סגורות או פתוחות, בדיוק איך שמתאים לכם. התבוננו על כל פרט ופרט במקום הזה,על הצבעים שלהם. אתם גם יכולים להחליט ולהעמיק צבע כזה או אחר שיהיה חזק יותר, אתם גם יכולים לקרב או להרחיק פרט מסוים החביב עליכם במיוחד, להחליט האם את יושבים, עומדים או מסתובבים. מאפשרים לעצמכם להעצים את המראות והצבעים.

ועכשיו הוסיפו למראה את השיר/מוסיקה, או קולו של מישהו האהוב עליכם, גם פה ניתן להגביר את הקול, להוסיף גם וגם, להתאים את העוצמה, לכוון כאילו זו מערכת הסאונד שלכם.

ועכשיו הוסיפו את התחושה במקום, האם יש רוח, אוויר, טמפרטורה, מגע, אפשרו לעצמכם לחוש את האווירה והמגע, להתחבר לתחושה.

ועכשיו, אתם גם יכולים להוסיף ריח שאתם אוהבים במיוחד, או טעם של מאכל, או משקה שמתאים למקום.

וכאשר אתם נמצאים במקום הזה הכול כך אהוב/משמעותי/מרגיע/משמח ואתם רואים, שומעים, מרגישים, ואולי גם מריחים וטועמים. בדקו איך אתם מרגישים. מן הסתם אתם מרגישים כרגע הרבה יותר רגועים ושמחים ואולי אפילו יותר מרוכזים.

וכל זה מבלי שהיינו פיסית במקום. השימוש בדמיון מודרך מאפשר לנו לחוות חוויה במלוא חושינו. להעביר למוח שלנו את האינפורמציה כאילו אנחנו רואים, עושים, חווים, מרגישים חוויות מעצימות, מחשבות חיוביות, הגשמה של רצונות, חלומות, תקוות ועוד. המוח המקבל את האינפורמציה שאותה אנו חווים, מפעיל את המעגלים הנוירולוגים ואו מייצר מעגלים נוירולוגים חדשים וכך מאפשר לנו להרגיש מצוין, להרגיש רגועים, להרגיש בטחון, להרגיש עוצמה, להרגיש אהבה, להרגיש תקווה.

ליישם, לעשות, ולהגשים את מה שאנחנו מבקשים לעצמנו בחיינו.

 להיות חבר של אדם אחר הוא תואר מחייב ביותר. אדם שבורך בחברים הוא אדם מאושר. החבר הוא האדם איתו אתה יכול לחלוק תהיות, לבטים, ספקות, שמחות, פחדים, רעיונות."חבר טוב שווה את משקלו בזהב" קובע פתגם עתיק יומין. זה נכון גם לימינו אנו.

 איני מאמין שלאדם יכולים להית הרבה חברים. יכול לו לאדם שיהיו לו מעט חברים והשאר יוגדרו כידידים או כל תואר אחר בלתי מחייב.

 עידן האינטרנט פותח בפנינו אפשריות, כמעט בלתי מוגבלות. במחי יד המרפרפת מעל למקלדת אנו מאתרים "חבר" חדש. כניסה ל Face book  יכולה להביא לך אלפי "חברים" חדשים והיד עוד נטויה. זה כה פשוט, כה קל וכה בלתי מחייב לאסוף לנו חברים, מכירים או כל דבר המצוי ברשת האינטרנט באותה מציאות וירטואלית. כך דומה הדבר ברשתות חברתיות רבות ושונות. מעולם לא היה האדם בודד כל כך עם כל כך הרבה חברים מסביבו.

 יש לנו חברי ילדות, יש לנו חברים מהעבודה, חברים ממקום המגורים, חברים מזדמנים, חברים קבועים, חברים על רקע רומנטי, על רקע עסקי ועל כל רקע דומה.

 יש גם חברי אמת. אותם יחידי סגולה, אותם מעטים אליהם אנו מתחברים ואיתם אנו מרגישים חופשיים לשוחח על כל נושא בעולם. חברים איתם אנו יכולים לפנות בעת צרה, בעת שמחה בכל עת שבוחרים בה. אותם חברים שאינם וריטואלים. אנשים בשר ודם שאיתם ועליהם אנו סומכים "בעיניים עצומות". לעתים, זמן ההכרות אינו המוטיב המרכזי או הנכון לקבוע לעצמך מיהו החבר שלך. על מי אתה סומך?  מי יהיה שם בעת צרה או שמחה? לעתים, זה פשוט קיים בחיים. כמו שאני יודע שסימה שטיין היא זוגתי לחיים. היא החברה הטובה ביותר שלי, כך אני מגדיר אחרים כחברים והם  אינם כה רבים: אלי ספורטה, עו"ד גונן שניר, גיל נבון, אוריה שי, ברברה פרומיסלוב, פאר לי שחר ועוד מספר מצומצם של אנשים.

 חלק מאותם חברים הם חברי ילדות. חלקם הכרתי לא מכבר. על כולם סומך, מעריך את מה ומי שהם. לא מנסה לשנותם והם מקבלים אותי כמו שאני. טוב שיש חברים. כדי לשמר את החברות הזו.  זה קשר העדיף בעיני אלפי מונים על אותם אלפי חברים ברחבי האינטרנט.

 ד"ר אבי זלבה  

המילה דמיון, לדמיין, הפכה למילה המתארת משהו שאינו מציאותי, שאפשר לחלום עליו, לשאוף אליו, אך האם זו באמת משמעות המילה ? שורש המילה דמיון נובע מ-ד.מ.ה כאשר משמעותה היא היה כמו... נראה כמו... שווה ל... מה שאומר בעצם שאין שום הבדל בין מציאות לדמיון.  

כאשר משהו "כמו" האם הוא "אותו דבר" ?

שאלה זו היא אומנם על פניה שאלה "פילוסופית" אך התשובה מחוברת לעובדות.

כך גם נוכל לשאול את עצמנו האם חלום, סרט, מחשבה הם מציאות או דמיון ?  

כאשר אנחנו חולמים חלום או רואים סרט ואנחנו לגמרי בפנים, אנחנו חווים את החוויה עם כל החושים שלנו. אנחנו רואים, שומעים, מרגישים (תחושות שמחה, עצב, כמיהה, פחד וכו') לפעמים אנחנו אפילו יכולים להריח, לגעת וכך אנחנו חווים בכל חמשת חושנו את עוצמת החוויה.

האם לא כך הוא במציאות, שבה אנחנו רואים, שומעים, מרגישים, לפעמים יכולים להריח ואו לגעת. אז מה בעצם ההבדל ?  

מחקרים רבים מוכיחים שהמוח אינו יודע להבדיל בין מציאות לדמיון, והרי כאשר חלמנו חלום  הוא יכול להשפיע עלינו במשך כל היום, לשמח אותנו, להעציב אותנו, להפחיד אותנו, להשפיע עלינו, בדיוק כמו כל חוויה אחרת שחווינו.

בהמשך הזיכרון מתעמעם, התחושות מתכהות ונעלמות אל מול דברים חדשים הקורים בחיינו, האם לא כך הוא הדבר עם מה שאנחנו קוראים לה המציאות ?

בסופו של דבר חלק מהדברים אנחנו זוכרים, חלק נדמה לנו ששכחנו וחלק עולה פתאום מנבכי הזיכרון וממשיך להשפיע עלינו. כאן כבר אין לנו מושג מה היה ואו לא היה כיוון שההשפעה עלינו היא בדיוק אותו דבר.  

נוכל לבדוק באותו אופן את המילה מציאות, שהשורש שלה מגיע מהמילה מצא, שמשמעותה למצוא ולגלות משהו.

גם המילה המצאה מגיעה מאותו שורש אז מהי מציאות ומהי המצאה ?

ומתי אנחנו מתמצאים ביניהם ?

מסתבר שלא תמיד אנחנו יכולים לעשות את ההבחנות, המציאות היא סובייקטיבית לכל אחד ואחת. כמה פעמים אמרנו את המשפט זה לא מציאותי, זה לא באמת קורה לי.

כמה פעמים סיפרנו על חלום ואמרנו הייתי שם, הרגשתי, כאילו זה קרה באמת...  

כמה פעמים ראינו סרט וצחקנו, בכינו, התרגשנו ואת זה חווינו כמשהו שקורה כאן ועכשיו.

כמה פעמים השתמשנו במשפט המציאות עולה על כל דמיון, או אם היו עושים על זה סרט אף אחד לא היה מאמין.  

אלברט איינשטיין, אבי תורת היחסות אמר בין היתר: "דמיון חשוב יותר מידע, כי הידע מוגבל והדמיון חובק עולם", "חשיבה לוגית תיקח אותך מ-A ל-B, הדמיון ייקח אותך לכל מקום", "לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו כשייצרנו אותם". והוא גם אמר:  "שים ידך על תנור חם למשך דקה וזה ייראה לך כשעה. שב ליד אישה יפה למשך שעה וזה ייראה לך כדקה. זו יחסות."  

האם גם המציאות ואו הדמיון הם יחסיים ?  

מסתבר שכן באופן יחסי, כי מה שאמיתי לאדם אחד, יראה דמיוני לאדם אחר, ומה שאינו מתקבל על דעתו של מישהו יתקבל כמובן מאליו במקום אחר. הרי גם מטוס, מחשב, רובוטים, נראו פעם כמו המצאה דמיונית, מדע בדיוני.

אז מה שבעצם אלברט איינשטיין טען הוא, שהדמיון מאפשר לכולנו לחיות באופן מאפשר יותר, מלא יותר, מתאים יותר ואם נאפשר לו לתפוס מקום בחיינו נוכל לחבוק את העולם, לפתור בעיות, לשנות את חיינו.  

דמיון מודרך  

כאשר אנחנו משתמשים בכלי הדמיון המודרך אנחנו מאפשרים לעצמנו לראות, לשמוע, להרגיש, ולפעמים גם להריח ולגעת במשאבים, יכולות, עוצמות, פתרונות שנדמה לנו שאינן ברגע זה בהישג ידנו.  

היכולת שלנו לאפשר לעצמנו לדמיין באופן מודע מצבים בהם אנחנו רוצים להיות, מקומות אליהם אנחנו רוצים להגיע תאפשר למוח שלנו לחוות את עוצמת החוויה כאילו היא מתקיימת בכאן ובעכשיו.  

והרי סיכמנו כבר שהמוח אינו יודע באמת להבדיל בין אמת לדמיון, ברגע שיש חוויה מבחינת המוח זה קורה. אז למה שלא נרתום את האינפורמציה הזאת לטובתנו ונאפשר לעצמנו לראות בעיני רוחנו שאנחנו פתרנו את הבעיה, התחברנו למשאבים והכוחות שלנו, השתמשנו ביצירתיות שלנו, השגנו את מה שביקשנו לעצמנו.  

כאשר אנחנו עושים את זה אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות בדיוק במקום בו נבקש לעצמנו בכאן ובעכשיו. היכולת המוכחת שלנו לחוות עם כל חמשת החושים שלנו תאפשר למוח שלנו לחוות את החוויה כמציאות. זיכרון  מציאותי מתווסף ויאפשר לנו לעשות בדיוק את אותו דבר פעם נוספת. הרי ברור לכולנו שאם כבר עשינו משהו פעם אחת אנחנו יכולים לעשות בדיוק אותו דבר שוב באותו מקום ואו להעביר את היכולת הזו למקומות נוספים בחיינו.  

כך היכולת שלנו לדמיין תהפוך את המציאות שלנו למקום בו אנחנו מבקשים להיות בו.  

וכדברי ג'ון לנון : "דמיין שאין גן עדן, זה קל אם תנסה. אין גיהינום תחתינו, רק רקיע מעלינו.  דמיין את כל האנשים חיים בשביל היום. דמיין שאין ארצות, זה לא קשה לעשות. שום דבר להרוג או למות בשבילו ואין דתות. דמיין את כל האנשים חיים את החיים בשלום. אתה יכול לומר שאני מדמיין, אבל אני לא היחיד, אני מקווה שיום אחד תצטרף אלינו והעולם יהיה אחד". 

גן המבוכה, הוא משל לאדם שנמצא בתוך מבוך, בלי שהוא יכול לראות את הדרך החוצה. כאשר האדם נמצא במצב הזה, הדרך הטובה ביותר לצאת מהמבוך, היא על ידי זה שהוא ישמע להנחיות של אדם אחר שנמצא מחוץ למבוך, ושמסתכל על התמונה המלאה של המבוך, ורואה את כל הדרכים שבמבוך, ורואה איזו דרך מובילה אל היציאה. ואם האדם שנמצא בתוך המבוך ישמע לאדם הזה, הרי שיהיה לו קל יותר לצאת מהמבוך. מאחר שהאדם שבחוץ רואה בעיניו את הדרך החוצה, והוא מוביל בה את האדם לצאת לחופשי...

והנמשל הוא, שאם האדם מרגיש שהוא נמצא בתוך מבוך, עליו לנסות למצוא מישהו שיצא מהמבוך, ולנסות לשמוע לעצות שלו, ועל ידי זה לצאת החוצה מכל הסתבכות באשר היא.

ומי שיצא מהמבוך, הוא רק מי שהגיע אל התכלית הסופית של כל המטרות. כי אם נתבונן בעניין נראה, כי לכל תכלית יש תכלית אחרת. דהיינו, לכל מטרה שאליה מגיע האדם, יש מטרה אחרת שהיא משרתת אותה. וכל מטרה שאליה מגיע האדם, היא רק חלק מהדרך אל מטרה אחרת גדולה יותר. ולצאת מהמבוך בשלמות, היינו כאשר האדם מגיע לנקודה שבה הוא הגיע למטרה הסופית של כל המטרות.

ולהגיע למטרה הסופית, פירושו להפסיק לחפש את המטרה. כי כל זמן שהאדם לא הגיע למטרה הסופית, הרי שהוא עדיין מחפש מטרה ותכלית כלשהי, כדי שהיא תגרום לו להרגיש טוב יותר עם עצמו. ומי שמגיע לתכלית הסופית של כל המטרות, הוא זה שטוב לו מהרגע הזה כפי מה שהוא, בלי קשר למה שיקרה בעוד רגע.

כי המהות של תכלית ומטרה, היא רצף הסיבה והתוצאה שבו נמצא האדם. כי כאשר הרגע הזה הוא הסיבה של הרגע הבא, הרי שהרגע הזה הוא האמצעי שמוביל את האדם אל התכלית שהיא הרגע הבא. וגם הרגע הבא הוא האמצעי שמוביל את האדם אל התכלית של הרגע שאחריו.

והמשמעות היא, כי יש שני סוגים של הנאות. יש הנאה שמגיעה לאדם מכך שהוא מתקרב אל התכלית ואל המטרה שאליה הוא רוצה להגיע, דהיינו אדם שנהנה מכך שהוא מרגיש שהוא מתקרב אל רגע אחר שבו הוא חושב שהוא ישיג את המטרה שלו. ויש הנאה נוספת שנובעת מהרגע הזה כפי מה שהוא, בלי קשר לרגע הבא.

כאשר האדם נהנה מהדרך אל המטרה, כמו שהוא נהנה מהמטרה עצמה, וכל שכן כאשר האדם מציב לעצמו מטרה, רק כדי ללכת בדרך, הרי שבמקרה כזה, האדם נהנה מהרגע הזה בלי קשר למה שיקרה ברגע הבא. וזה בעצם נקרא להגיע אל התכלית הסופית של כל המטרות.

כי כאשר האדם מגיע אל המטרה האחרונה, הרי שאין עוד מטרה נוספת שאליה הוא רוצה להגיע, וממילא הוא יכול להנות מכל רגע ורגע כפי מה שהוא. וזה נקרא לצאת מגן המבוכה בשלמות.

כי כל זמן שהאדם עדיין מנסה להגיע אל מטרה כלשהי, ולא נהנה מהדברים כפי מה שהם, הרי שהוא עדיין לא הגיע לסוף הדרך של המטרה הסופית. ומי שזוכה לצאת מהמבוך לגמרי, הוא יכול להרשות לעצמו להנות מהדברים כפי מה שהם, בלי קשר לאם הוא מתקרב או מתרחק ממטרה כלשהי.

ואיך למצוא אדם כזה? איך באפשרותו של האדם למצוא מישהו כזה שיצא מהמבוך? ומה עושים כאשר לא מוצאים אדם כזה? והתשובה היא, כי האדם הזה נמצא גם בתוך האדם עצמו. כי בתוך כל אדם יש נקודה כלשהי, שהיא רגועה תמיד ושהיא כן נהנית תמיד מהרגע הזה כפי מה שהוא. והיא הנקודה שכבר נמצאת מחוץ למבוך שבו נמצא האדם.

ולהקשיב לחכם שיצא מהמבוך, פירושו, שאם האדם לא מוצא מישהו כזה שהוא חושב שהוא כבר יצא מהמבוך לגמרי והגיע אל התכלית הסופית של כל המטרות, הרי שעל האדם לנסות להתחבר לנקודה הפנימית שבתוכו, לנקודת החכם שבתוכו שהיא כבר יצאה מכל המבוך וכולי.

ואיך להתחבר לנקודה הזאת? תשובה: על ידי התבוננות על הטוב שיש ברגע הזה. כי המהות של התכלית הסופית, היא שהאדם נהנה מהרגע הזה כפי מה שהוא, מאחר שהוא מוצא את הטוב שיש ברגע הזה, בלי קשר לרגעים הקודמים והבאים. ומי שרוצה למצוא את הנקודה הזאת בתוכו, עליו פשוט לנסות למצוא את הטוב שיש בכל דבר, ועל ידי זה האדם מקשר את עצמו לנקודת השכל שיש בתוכו, לנקודה שנהנה מכל דבר כפי מה שהוא.

ועל ידי זה שהאדם מחפש את הטוב שיש בכל דבר, על ידי זה בסופו של דבר האדם יוצא מהמבוך לגמרי, ונהנה מכל דבר כפי מה שהוא.

ראה גם:

* תכלית / מטרה. מי מחפש מטרה? ומי אינו צריך מטרה?.

* הדרך אל המטרה - מה יותר טוב מאשר להנות בדרך אל המטרה?

המאמר גן המבוכה - מהו? ואיך לצאת ממנו?

מאת להצליח בכח המחשבה

לחיות לנצח. מדוע רוצה האדם לחיות לנצח? מדוע חפץ האדם בנצחיות? במאמר הזה נסביר את הסיבה שבגללה רוצה האדם לחיות לנצח, את הסיבה שבגללה רוצה האדם לדעת שיש חיים לאחר המוות וכולי. נדגיש רק כי אנחנו לא עוסקים באם יש חיים לאחר המוות ולנצח, אלא רק מתמקדים בסיבה שבגללה רוצה האדם לחיות לנצח. או במילים אחרות, במאמר הזה נסביר מדוע האדם מאז ומעולם משתוקק לחיות לנצח...

אם נתבונן בעניין נראה כי המוות מייצג סוג של סוף, משום שהמוות הוא הסוף של החיים כאן בגוף בעולם הזה. אם נתבונן עוד נראה כי יותר קל לאדם להתאמץ עבור משהו קבוע ונצחי שיישאר איתו לאורך זמן, מאשר להתאמץ עבור משהו זמני שיילקח ממנו. כאשר האדם מתאמץ על משהו שהוא יודע שהדבר הזה יישאר איתו לנצח, הרי שהמאמץ הוא הרבה יותר קל מאשר אם מתאמצים על משהו שבסופו של דבר יילקח מהאדם.

והדבר הזה גורם לכך שכאשר מסתכל האדם על המוות שהוא סוף החיים, ממילא מתעורר אצלו הצורך ליצור משמעות לחיים כאן בעולם הזה. כי כאשר האדם מבין שהוא מתאמץ על משהו שבסופו של דבר לא יישאר איתו לנצח, הרי שהמאמץ הזה גורם לאדם לחפש משמעות כלשהי. ואז מנסה האדם לשאול את עצמו, מה בדיוק קורה לאחר המוות? האם הכל נגמר? וכיו"ב.

ואם מבין האדם שיש חיים לאחר המוות, הרי שהדבר הזה נותן לאדם משמעות עבור החיים שלו כאן. כי החיים לאחר המוות גורמים לחיים כאן להיות בעלי יותר משמעות, משום שהחיים כאן הם חלק ממשהו גדול יותר, מתהליך גדול יותר, ממשהו נצחי. החיים הם לא איזו תופעה חולפת וזמנית, אלא הם משהו גדול יותר וכולי.

וגם אם נסתכל אפילו על הארכת החיים כאן בגוף בעולם הזה, הרי שככל שהאדם חי יותר זמן, כך ממילא כביכול המאמץ שלו בחיים משתלם יותר. משום שהוא מפיק יותר תועלת והנאה מהמאמץ שלו. ואם האדם ממשיך לחיות גם לאחר המוות, ומארגן את חייו בצורה כזו שהוא משקיע את חייו כאן לטובת מימד החיים הנצחיים הגדול יותר, הרי שאז החיים של האדם כאן בעולם הזה הופכים להיות מלאי משמעות וכולי.

נמצא אם כן, כי הרצון לחיות לנצח נובע מכך שהאדם רוצה לדעת שיש משמעות לחייו ולמעשיו. משום שהחיים לאחר המוות והרעיון של חיים לנצח, יוצר תחושה של יציבות, שיוצרת תחושה של רוגע ושקט נפשי וכולי. בסיכומו של דבר, האדם רוצה לחיות לנצח וכולי, כי הדבר הזה מספק לו משמעות לחיים.

וכפי שאמרנו, לא נכנס כאן לאם יש חיים לאחר המוות ואם כן מה היא מהותם וכולי, אלא ניתן את נקודת המחשבה הבאה. והיא שמי שמצליח למצוא את המשמעות האמיתית של החיים ברגע הזה, דהיינו להפיק את הטוב האמיתי שיש בכל רגע ורגע, הרי שעניין החיים שלאחר החיים לא מעסיק אותו.

כי כל הסיבה שעניין החיים לאחר המוות מעסיק את האדם, זה רק משום שהוא רוצה לגרום לכך שכאן הוא יחיה טוב יותר. כי המחשבה על כך שהחיים לא נגמרים אלא ממשיכים, מאפשרת לאדם לחיות כאן טוב יותר כנ"ל. וזה בעצם אומר שמי שמצליח להפיק הנאה שלמה מהחיים כאן מכל רגע ורגע, הרי שאדם כזה לא עוסק באם יש חיים לאחר המוות או לא. משום שכאשר האדם מגיע לנקודת הטוב האמיתי שיש בכל דבר, ומפיק הנאה שלמה מהרגע הזה, הרי שהדבר הזה משחרר אותו מהצורך ליצור משמעות לחייו באמצעות חיים לנצח.

לסיכום: חיים לאחר המוות וכיו"ב, מספקים לאדם משמעות לחייו כאן בעולם, על ידי זה שהם הופכים את החיים כאן מחיים זמניים לחיים בעלי משמעות אחרת גדולה יותר. אך מי שטוב לו באמת מהטוב שיש ברגע הזה, הרי שהוא לא צריך למצוא משמעות נוספת לחייו, מלבד הטוב שיש ברגע הזה.

המאמר חיים לנצח - מי רוצה לחיות לנצח?

מאת להצליח בכח המחשבה

יעילות - ככל שהאדם עושה את מעשיו בצורה יותר יעילה, כך הוא מאפשר לעצמו להשיג את המטרות שלו יותר בקלות ויותר מהר. והשאלה היא, כיצד לעשות דברים בצורה יותר יעילה?

אם נתבונן בעניין נראה, כי בד"כ פתרון יעיל הוא פתרון שחוסך מאמץ. פתרון יעיל, הוא פתרון שמאפשר לאדם להשיג את המטרות שלו בדרך קצרה יותר ונוחה יותר, ובכך לחסוך זמן ומאמץ מיותרים. ולכן, אם ברצונו של האדם לעשות את מעשיו בצורה יותר יעילה, עליו לנסות למצוא דרך לעשות אותם עם פחות מאמץ, כך שהם יהיו יעילים יותר וישיגו את המטרות בצורה מהירה יותר.

ואיך מצליחים להקטין מאמץ? תשובה: על ידי זה שמבינים את נקודת השורש שיוצרת את המאמץ ומתמודדים איתה ישירות. כי לכל מאמץ יש את שורש המאמץ, שהוא הסיבה העיקרית והגורם העיקרי שיוצרים את המאמץ. ולפעמים, מתמודד האדם עם עניין גדול כלשהו, כאשר באפשרותו להתמודד עם שורש המאמץ ולחסוך בכך מאמץ רב.

הדבר דומה לאדם שמתאמץ להוציא מים מסירה טובעת בגלל שיש בה חור. שורש המאמץ, הוא החור שדרכו נכנסים המים. אך לא תמיד מצליח האדם לאתר את שורש המאמץ. ועל האדם לנסות למצוא את השורש ואת הגורם שיוצר את המאמץ ולנסות להתמודד איתו ישירות.

לדוגמא: לשנות הרגל ודפוס התנהגות כרוך במאמץ. איך להקטין את המאמץ? על ידי זה, שהאדם מנסה להבין את צורת המחשבה שלו, שיוצרת אצלו את ההתנהגות שלו, ומנסה להתמודד עם המחשבה שלו במקום להתמודד עם המעשים שלו. אם האדם מנסה לשנות את המעשים שלו, בלי לשנות את המחשבה שלו, שהיא זו שיוצרת את המעשים שלו, הרי שזה יהיה כרוך בהמון מאמץ ולא בהכרח שזה יצליח באמת.

הדרך הנכונה להתמודד עם מאמץ, היא לנסות להבין את השורש ואת הסיבה שיוצרים את הצורך להתמודד. וכאשר האדם מבין את שורש המאמץ, על ידי זה האדם יכול להתמקד בעיקר ובכך להקטין מאמץ. וכאשר האדם מתמקד בשורש המאמץ, על ידי זה הוא עושה את מעשיו בצורה יותר יעילה, ומשיג את מטרותיו בצורה יותר מהירה ונוחה.

ואיך מוצאים את שורש המאמץ? תשובה: על ידי זה שהאדם *פחות* מתמקד ב*מה* שעליו לעשות ו*יותר* מתמקד ב*להבין* את המצב שלו. דהיינו כאשר האדם מתמודד עם איזה עניין, כדי לגלות את שורש המאמץ, על האדם *לפני* שהוא רץ להתאמץ, עליו לנסות להבין טוב יותר את המצב שלו ולנסות להבין מה השורש והסיבה שיוצרים את הצורך להתמודד ולהתאמץ.

וכאשר האדם משקיע את מחשבתו בלהבין את הדבר שבגללו הוא מתאמץ, על ידי זה הוא מוצא את שורש העניין שאיתו הוא באמת מתמודד, ועל ידי זה הוא מאפשר לעצמו לעשות את מעשיו בצורה יותר יעילה וטובה.

ראה גם:

* מאמץ - ממה הוא נובע - ואיך להתאמץ כמה שפחות ?.

* מאמץ. ממה נובע ? מי אינו צריך להתאמץ ? איך להנות ממאמץ ?.

המאמר יעילות - כיצד לעשות דברים בצורה יעילה?

מאת להצליח בכח המחשבה