יום שישי אחר הצהריים בירושלים. מטייל עם בתי הקטנה ועם זוגתי לחיים. מסתובבים ברחבי ירושלים, משוחחים, מחליפים דעות. שגרה מבורכת של יום שישי לפני שבת מנוחה.

 התקשרתי לבתי, מיכלי הלומדת עבודה סוציאלית במכללת תל חי. נוהג קבוע רכשנו לעצמנו, לשוחח מידי שישי בערב. אנו משוחחים מידי יום, אבל יום שישי אחר הצהריים הוא יום ייחודי לשיחת אב ובת. שיחה שהיא נעימה לה ולי, שיחה עליה בעיקר. בשישי זה הייתה לידה חברה טובה. חברה שאני מכיר עוד מימי היסודי. בחורה נבונה, ילדה להורים גרושים כמו מיכלי שלי. היא ביקשה לשוחח איתי והשיחה התגלגלה לה לכיוון יחסה עם אביה. לא אכנס לפרטי השיחה. היא שאלה אותי שאלה מפתיעה: "אתה אבא טוב?" לא היססתי ואמרתי לה: "הייתי אבא רע, היום אני אבא טוב". לפתע הייתה שתיקה מעברו השני של הקו. יכולתי לשמוע את התדהמה בשתיקתה. "איך הגעת לתובנה הזו"? היא שאלה תוך שהיא מנצלת את הידע שרכשה בלימודיה האקדמאיים. הסברתי לה. הסברתי לעצמי.

 אין לי הגדרה טובה ונכונה שתשקף מיהו אבא טוב ומיהו אבא רע. זה עניין של התייחסות ותשומת לב. מעין קביעת סדרי עדיפויות של הרגש. לנו, ההורים הגרושים יש תחום שאינו מוגדר לעולם באופן סופי. הוא אינו ממסוגר ושונה בין כל אדם. מה מקומה של זוגתך שאינה האם הביולוגית.

 תמיד נצטער על הנזק שגרמנו לילדינו בעצם הגירושין. ההחלטה להתחתן ולהוליד ילדים הייתה שלנו, של האב והאם. כל החלטה מרגע זה נוגעת, חשובה וקריטית לילדינו ואין זה חשוב כלל באיזה גיל הם מצויים. כמובן שככל שהם קטנים יותר ההשפעה על מסלול החיים שלהם קריטית, מהותית וחשובה יותר. אנו ההורים נוטלים לעצמנו חרות גדולה מידי באותן החלטות הרות גורל עבור ילדינו. חשוב שנבין זאת, כמו שחשוב שנבין שיש לנו את הזכות לחיים אחרים לאחר הגירושין. חיים בזוגיות אחרת, או בחירה בדרך חיים שונה ממה שהיה לילדים מתוך הגדרת היותם ילדים להורים גרושים.

זו בחירה קשה. מצד אחד אני נשאר תמיד האב של הילדים. יש לנו מחויבות רגשית ומוסרית חזקה וברורה. (לאבות שאינם מבינים את תפקידם ומקומם יש את המחויבות החוזית בהסכם הגירושין בדמות דמי המזונות). תמיד, אבל תמיד אהיה דמות חשובה לילדי. אהיה האב, ההורה, המחנך ומשמש הדוגמא. כך, כמובן גם האם. מצד שני אני גבר עם צרכים ומאווים שונים שהחזק בניהם הוא הרצון לקשר זוגי חדש. (או, כל בחירה אחרת שלי כאדם, כאינדיבידואל, כגבר). היכן עובר הגבול? היכן קודמת טובת ילדי לשלי? היכן אני מקדיש את עצמי להם ולא לאישה אחרת? אלו הן חלק קטן משאלות רבות המלוות אותי מאז הגירושין ועד היום.

 תקופה ארוכה הייתי אב רע. לא בהיבט החומרי, חלילה. שילמתי את כל שהיו צריכים והרבה מעבר לזה. הייתי אב רע כי לא הבנתי את המצוקות שלהם. את התלישות הרבה שלהם. את היותי במערכות זוגיות שלהם לא הייתה אפשרות של בחירה. אפשרות של נקיטת עמדה. הם היו שם מעצם הזוגיות בלבד מבלי שיקבלו את הכבוד, האהבה, היחס והתמיכה שהם זכאים לה כילדי.

 "כן" אמרתי לה באותה שיחת טלפון. "הייתי אבא רע. לא הקשבתי להם. הם היו איתי, הייתי האבא, אבל לא הייתי האבא הנכון. טעיתי וביקשתי מהם סליחה על זה". היא הקשיבה בקשב רב. "מדהים שאתה יודע לבקש סליחה" היא אמרה בלחש חונקת את התרגשותה. "יודעת שאתה אב טוב. העובדה שאתה מכיר בטעותך ומספר זאת לילדיך היא הסימן הברור להיותך טוב".

 מודע לכך שיש אבות רעים ממה שהייתי. אבות המתנתקים מהאישה ובאותה נשימה מתנתקים מהילדים. אבות שאינם מכירים בילדיהם. אבות המשאירים את החינוך את "הכתף התומכת" את "האוזן המקשיבה לגבר האחר שבחייה של גרושתו. אני בז לאבות מסוג זה. חסרי יכולת הכלה למעשיהם. אבות עקרים שחבל, עד כמה שזה נשמע עצוב,  שילדו והביאו ילדים עם חסך רגשי עמוק לעולמנו.

 מדוע השתניתי? כיצד אני יכול להגדיר היום את היותי אבא טוב? יש לכך מספר תשובות. על חלקן איני רוצה להרחיב. עברתי שינוי חשיבתי ורגשי עמוק. היום, איני "מביט אחורה בזעם", להיפך מביט אחורה ושמח שאיני שם.

 כמובן שאיני לבד, עתה. נמצא עם אישה המבינה את החשיבות שיש לי כגבר גרוש להיות עם ילדי כאב כדמות משמעותית בחייהם. מבינה שאינה מתחרה בהם. אינה מאוימת או מאיימת עליהם. להיפך, רוצה בטובתם, שואפת להיטיב איתם. מדברת איתם על כל הנושאים בעולם. מצויה בקשר מצוין עם גרושתי ואינה מנסה להחליפה בדמות האם. נמצאת איתי ביחד לסייע לילדי וכמובן שגם לילדיה. לא יוצרים הבחנות. ברור לה שאוהב את ילדי תמיד יותר מילדיה וכך גם מצידה. זה המצב הנכון והטבעי. זה המצב לזוגיות שלמה שלה, שלי, של ילדיה, של ילדי ושל המשפחה המורחבת. לא באים להחליף. באים להיות שם עבורנו ועבורם. לא כסיסמא, כעובדה.

ד"ר אבי זלבה

 השבוע התפרסמה כתבה בעיתון הארץ. כותרת הכתבה הייתה שונה מהמקובל : "בגידה טובה לזוגיות".כך קבעה אסתר פוגל יועצת זוגיות מהטובות בעולם.אסתר פרל היא המחברת של הספר "אינטליגנציה ארוטית" אשר הפך לרב מכר בכל רחבי העולם.בספר הזה יצאה המחברת כנגד הפמיניזם והשיווין בין המינים כגורם מדכא תשוקה, חיזור והתלהבות מינית.

 השבוע שהתה, כך לדברי העיתון ,גבר פרל בארץ והנחתה סדנא על בגידות של בני זוג בפני למעלה מאלף פסיכולוגים,עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים ומטפלי זוגיות.עיקר דבריה היו בהתייחסות לבגידה כאל דבר שאינו בהכרח שלילי.לדעתה,"לפעמים יוצאים מהרומן (שאינו בין בני הזוג הנשואים זה לזה)דברים טובים שיכולים לשפר את הזוגיות...בהרבה מקרים זה יכול להיות הדבר הכי טוב שיכול לקרות לזוג" (הארץ ,19/3/2010, עמוד 12).

 איני מסכים לדעה הזו.כאדם שמאז גירושיו היה בשלוש מערכות יחסים ארוכות טווח מלבד האחרונה,אני יודע היום שהנזק כתוצאה מבגידה הוא הרסני בכמה רמות.הוא הרסני כיוון שהוא שומט את הקרקע מהאמון והאמינות שבין בני הזוג.הבוגד(ולדאבוני ,הייתי בוגד עד למערכת הזוגית הנוכחית שלי) מצוי במערכת הולכת ומתפתלת של שקרים,הסתרות, טיפוח מצג שקרי בפני בת הזוג שלו והנורא מהכול ניסיונות התחמקות מבת הזוג כדי למצוא את אותו זמן שאול של "מים גנובים ימתקו".

 הבוגד מוצא את כול הדרכים לשכלל את דרכי הבגידה שלו ומגדיש לכך אנרגיה רבה.מפתיחת תיבות דואר אלקטרוני עלומות שם, המשך בטלפונים סלולאריים נוספים, עבור דרך שקרים קטנים וגדולים על ישיבות בערב שנהגו במוחו הקודח ועוד דרכים רבות ומגוונות.

 הקשר האינטימי עם אישה אחרת שאינה בת זוגך הוא מלכתחילה מתכון בדוק לכישלון המערכת הזוגית. המחשבה שאת/ה חשים רגש נוסף לאדם אחר פוגעת בזוגיות.  הידיעה שאתה חולק עם אחרת קשר אינטימי ,גופני ,רגשי וחברותי אינה יכולה לאפשר זוגיות במקביל וגורמת לבוגד לחיות בשקר ולנבגדת לחיות במציאות שאינה קיימת.הפגיעה היא בלתי אפשרית לכימות והבנה.זו פגיעה במערכת האמון הבסיסי שבין בני הזוג.זו פגיעה בהסכם הבסיסי והבלתי כתוב שבין בני הזוג.הייתי שם, אני יודע זאת.

 שומע ,לעתים, שיחות של גברים.גם שיחות של נשים על בגידה ונאמנות, על אינטימיות ומשיכה, על חברות וקשר אחר.שומע ואיני מתערב.יודע היום,שמבחינתי זה מצב שלא יהיה.מצב שלא יקרה.הזוגיות, כיום מבחינתי היא כוללנית לחלוטין.היא כוללת את החברה הטובה ביותר שלי (משני המינים) ,את כוללת את השותפות, האהבה, המשיכה , החיבה,הקשר האינטימי רק עם אישה אחת.רק עם בת הזוג שלי.

 רק קשר מעין זה, של הכול ,אבל הכול ביחד הוא הדבר הנכון.רק שם אתה מגיע לשיא הפתיחות שלך, לשיא השיתוף, לשיאו של ביטחון מלא בה ובך.לשיתוף של שמחות אבל בעיקר לשיתוף של פחדים וחששות ,לחשיפת  ה ego וגם הid  שלך.לשיחות קטנות של אמצע הלילה ובוקר מוקדם.לקימה עם חיוך וזמר בלב.

 יש הקוראים לזה אהבה.יש הקוראים לזה זוגיות אמיתית .יש הקוראים לזה בשמות שונים.

 אני קורא לזה אושר. אני חי אותו ומודה לאלוהים על כך.

 ד"ר אבי זלבה

זוגיות בלימודים

במערכת החינוך מלמדים אותנו דברים רבים, מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה ועוד.

לימודים אלה מטרתם לקדם אותנו בחיים ולאפשר לנו את הידע הנדרש כאנשים בוגרים.

איך שהוא אותה מערכת חינוך שכחה שיש צורך ללמד הרבה מאד דברים בנוסף.

כמו איך להיות אדם, משמעות האני, משמעות האחר, מי אני ביחס לאחר והאחר ביחס אלי.

קצרה היריעה מלתאר את כמות החומר הרצוי שנלמד, נפנים ונתנסה בו לפני שאנחנו נכנסים בבגרותנו ליחסים של זוגיות.

ספר התנ"ך, אותו אנחנו לומדים מכיתה א', בנוסף על היותו מסמך דתי הינו, ואולי אפילו לפני הכול,  ספר המכיל בתוכו מפתחות לכל הנושאים הללו, היכולת לקרוא ולהעמיק בספר התנ"ך כ"ספר הפעלה" יאפשר התבוננות ממקום אחר אל אותו עולם עלום ששכחו להכין אותנו לקראתו.

הדוגמאות הבודדות שאנו מקבלים הינן מערכות היחסים של הורינו, שגם הם קיבלו אותם מהתבוננות במערכות היחסים של הוריהם וחוזר חלילה.

כך נשארים זוגות רבים בתוך תבניות, מנטרות, הטבעות והבנה שזו הדרך לנהל מערכת יחסים זוגית.

כל זה מבלי להעמיק בנושא ולהפוך את הזוגיות שלהם לאדמה יציבה מתחת לרגליים.

מקום של הכלה ומוכלות, פתיחה, יצירה, התפתחות והכי חשוב ריפוי.

ריפוי המהות הפנימית וכמובן המערכת הזוגית ביניהם, זו המאפשרת את ההמשכיות.

זו שלשמה אנחנו פורים ומתרבים.

כפי שכתבתי למעלה, התנ"ך הוא אחד מ"ספרי העצמה" המשמעותיים ביותר מאז ומעולם.

כל מה שכתבו גורואים ומנטורים כמו דיפאק צ'ופרה, רובין ס. שארמה, ברנדון בייס, לאו טסה ועוד.

או ספרים פופולאריים כמו "הסוד", "כוחו של הרגע הזה", "שיחות עם אלוהים" ואפילו "הארי פוטר". נובעים מהמקור, כול ה"סודות" וה"הארות" הנמצאים בספרים אלה נכתבו קודם כל בספר התנ"ך.

בספר "בראשית" לאחר שנברא העולם ונבראו החיות, הסתבר שאף אחת מהחיות לא תוכל להיות עזר כנגדו של האדם. לאף אחת מהחיות לא הייתה היכולת ואו הנתונים להפוך לזוג של האדם. לכן לא נותרה אפשרות אחרת אלא ליצור את העזר המתאים. ההבנה העמוקה שזו/זה  "עצם מעצמי ובשר מבשרי" היא תחילת החיבור, האפשרות ליצירת העזר.

עזר ? או כנגדו ?

הביטוי "עזר כנגדו" יוצר תחושה של קונפליקט. במידה והאדם זקוק לעזר מדוע כנגדו ?

ראשית, בא ביטוי מיוחד זה לתאר את הזוג האנושי כשני בני אדם העומדים זה מול זה. פנים מול פנים. זאת אומרת, כל אחד מהם הוא ישות נפרדת בפני עצמה. אישיות בעלת דעות, רצונות, תשוקות, וזכויות נפרדות. ישות הראויה להכרה נפרדת וכבוד.

רק לאחר שאנו מכירים בזה ומבינים את המשמעות העמוקה ביותר של הנפרדות הזו תוכל להיווצר שותפות אמת.

כנגדו -  פיסית, גבר ואישה שונים זה מזו. שוני זה מוחצן ולכן מבחינים בו בנקל. בשנים האחרונות מחקרים רבים מוכיחים שמוח האישה ומוח הגבר שונים במבנם אחד מהשני. השוני, הן הפיסי והן הפנימי מאפשרים את אותה ניגודיות בהתנהלות, מחשבות, התנהגות וחלוקת התפקידים.

ניגודיות זו היא היוצרת את השלם. רק כך יכול להתקיים הפסוק "ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

היכולת להיות בניגודיות היא זו המאפשרת את הצמיחה וההתפתחות המשותפת שלהם כזוג וכתא משפחתי. היכולת לראות את הנגד גם כנוכחות קיימת, חיה, של כל אחד מבני הזוג היא זו המאפשרת לגבר ולאישה להפנות את מבטם זה אל זו ולהיפגש כל פעם מחדש, כל פעם ממקום אחר. היכולת להיות כלפי, ביחס אל, ולפעמים אפילו בניגוד אל בן הזוג שלנו היא זו המאפשרת לנו את הצמיחה, ההתפתחות אל השלב הבא בחיים שלנו. הן האישים והן המשותפים.

מכאן ניתן להבין שעזר כנגדו הוא תנאי חשוב בהתפתחות הזוגית.

בתנאי כמובן שלא הופכים את הנגד לקרב, מחלוקת, לשני צדדים, למרחק, למקום של השוואות, התנגחות, מכות.

זכות הבחירה תמיד תישאר בידינו, ואנחנו יכולים לקחת את הזוגיות שלנו לאיזה כיוון שנחליט.

והיו לבשר אחד

הפסוק המסיים מדגיש באופן חד משמעי את מהות הקשר הזוגי. כאשר קיימת באדם היכולת לראות את החשיבות שבעזר כנגד, רק אז,  " על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".  

לא סתם שורשי המילים בדק ודבק הינם אותו שורש, הבדיקה האישית של כל אדם לגופו, נפשו, רצונותיו הם תחילת התהליך.

לאחר שסיימו את הבדיקה יוכלו לעזוב את אביהם ואמם ולדבוק בבן זוגם. לאפשר לעצמם להיות עזר כנגדם כדי להמשיך את תהליך ההתפתחות האישית והמשותפת.

כמה "מלחמות" היו נמנעות במידה ורק היו מוסיפים לנו בתוכנית הלימודים את היכולת להתבונן בעצמנו, בייעודנו. לבדוק, להפנים. ועם האינפורמציה הזו לצאת לדרך אחרת, דרך של מודעות.

כל זה ורק הגענו לספר בראשית פרק ב'. המשך יבוא....

"והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה", כך מסתיימות רוב האגדות.

לא סתם נאמר עד עצם היום הזה. כל יום הוא היום הזה.

העבודה שלנו על זוגיות היא נקודתית. כל יום הוא יום חדש לעבוד בו.

כדי להעצים, לשפר ולהרחיב את הזוגיות.

משחר ילדותינו גדלנו על אגדות בהן הנסיך מציל את הנסיכה, ומאז הם חיים באושר ובעושר.

גם הקומדיות הרומנטיות מסתיימים באיחוד מושלם ובחיים מאושרים.

כך אנחנו מקווים שיראו החיים המשותפים שלנו, באושר ובעושר.

עם התמונות והאינפורמציה הזו אנחנו נכנסים למערכות יחסים, לנישואין.

רבים מאיתנו מגלים שהמציאות לא תואמת את סיפורי האגדה.

אהבה, רומנטיקה, אידיאל, יכולים להימשך ימים אחדים, שבועות בודדים ולעיתים גם שנים אחדות.

בסופו של דבר, אצל רובנו מסך האשליה מוסר, לפתע אנחנו "מגלים" דברים חדשים על בן הזוג שלנו.

דברים שלא ראינו?

בקשות הופכות לדרישות, תחושת הנתינה קטנה, ובהרבה מקרים אנחנו מוצאים את עצמנו "מתפכחים" מהאשליה אל מול מאבקי הכוח המתחילים לצוץ.

רוב מערכות היחסים וקשרי הנישואין עלולים להיתקע ואו להתפרק במהלך מאבקי הכוח.

מטרת מאבקי הכוח היא כדי ליצור את האני – העצמי בתוך ה-ביחד.  

את מימוש הפוטנציאל מהקשר נוכל לעשות רק לאחר שנעבור את  דרך הייסורים של מאבקי הכוח.

בדרך כלל במקרים בהם מוצאים בני הזוג פתרון סביר או סביל, באמצעות התמקחות, משא ומתן,

"אני אעשה בשבילך ואתה תעשה בשבילי", הם יישארו יחד, מסתפקים בנישואין מניחי דעת במינימום סערות.

מכאן ניתן להבין שנישואין כאלה לעולם לא יתפתחו ויתעצמו מעבר לשלב של מאבקי הכוח.

ההסכמים שנעשים במסגרת המאבק מטרתם לשמור על שקט יחסי.

נישואין כאלה, במקרים רבים, יהפכו לחיים מקבילים, כאשר כל אחד מבני הזוג חי את חייו שלו

במקביל לחיי בן זוגו ומדי פעם יפגשו כדי לעשות דברים יחד. התוצאה חיי נישואין בלתי מספקים. 

מודעות הינה השלב הראשון בדרך ליצירת זוגיות מאושרת.

זוגיות של אהבה אמיתית, כבוד, דאגה, נתינה, הכלה ושותפות.

מודעות זו תיווצר בתוך הקשר הזוגי רק מתוך רצון משותף ואחריות של שני בני הזוג לחיות יחד באושר.

השלב הבא הוא הבנה והפנמה של שני הצדדים. שכל אחד מבני זוג הוא אדם שלם וייחודי בפני עצמו.

שלכל אחד מבני הזוג יש את נקודת המבט שלו בה הוא רואה את המציאות והחיים.

שלכל אחד מבני הזוג יש עולם פנימי וחשוב מאד להתייחס בקדושה לעולם זה.

שאצל כל אחד מבני הזוג קיים עולם פרטי – אישי, וחשוב להקפיד, לשמור ולכבד את פרטיות עולם זה.

חשוב גם לזהות את צרכיו של בן הזוג ולדאוג לו ולהם, מתוך שמחה ובאהבה, לסיפוק צרכים אלה.

לשם כך חשובה התקשורת האישית והבינאישית.

כאשר בני הזוג משתפים ומספרים בפשטות ובנעימות אחד לשני על רצונותיהם וצרכיהם.

נמנעים תוך כדי שיחה מביקורת, אשמה וטונים צורמים כדי לנסות ולהשיג את מבוקשם.

מפסיקים לשמוע ביקורת ואשמה במשפטים ובין המשפטים של בן זוגנו.

מתקשרים ממקום מבין, חיובי, בונה ומעצים.

כך הם מרחיבים את התקשורת ביניהם, ומאפשרים לכל אחד מבני הזוג לומר, לשתף, לכאוב, להבין.

כמובן שניתן להרחיב בנושא. לזוגיות יש פנים רבות, צבעים וגוונים.

לכן השלב החשוב ביותר הוא הרצון לחיות יחד מתוך אהבה אמיתית, לא רק מאהבה רומנטית.

מכאן אנחנו עוברים לשלב השינויים.

לאחר שנחליט לעשות את השינויים הנדרשים אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מפחדים מהשינוי.

הפחד הנמצא בבסיסה של כל נפש חיה, הוא האחראי על ההישרדות שלנו.

לכן חשוב גם שנאמץ ונעריך אותו כחלק השומר על חיינו.

הפחד מגיע לחיינו מאי הידיעה, מהלא נודע.

כך שבמקרים רבים אנחנו בעצם כלואים בתוך הפחד משינוי.

מעדיפים להישאר עם הנודע מאשר ללמוד דרכי התנהגות והתנהלות חדשים. 

כאשר אנחנו חיים שנים בתוך קשר בעייתי, מגביל אך מוכר וידוע, הגיוני שנפחד לעשות  את השינוי.

על אחת כמה וכמה כאשר השינוי יגרום לנו להתייצב בין היתר מול הכאבים והפחדים שהוטמעו בתוכנו,

אותם כאבים ופחדים שבמהלך השנים כל כך גדלו עד שהפכו למפלצות, שלפעמים אלה הם האחראיים להתנהגותנו.

ההבנה, המודעות, שיחסים, זוגיות ונישואין ניתנים לשינוי.

שניתן וחשוב לצאת למסע משותף,ביחד.

לצאת למסע רוחני ונפשי, מסע של גילויים, התפתחות ויצירה משותפת. חברות ואהבה עמוקים.

הרצון האמיתי והמשותף של שני בני הזוג להפוך את הזוגיות שלהם למקור של אושר, עונג, העצמה,

הכלה, ביטוי, יצירה ואהבה.

הרצון המשותף שלהם לחיות באושר עד עצם היום הזה והבא, והבא אחריו.

הם אלה שיניעו את בני הזוג לעשות מעשה, לוותר על הפחדים, להתחיל לתקשר ממקום חדש,

לפתוח את הלב אחד לשני, להכיל ולהיות מוכל.

אם תרצו אין זאת אגדה.