ברכה למסיבת רווקות שתהיה  מקורית בלבד

כמובן שהכי קל ומהיר יהיה להכנס לאינטרנט ולחפש ברכה למסיבת רווקות שכבר מוכנה מראש.אך לא כדאי לבחור בדרך הקלה והמהירה הזו.רוב הסיכויים שהכלה או שהבנות במסיבה כבר נחשפו לברכה הזו כך שלא רק שלא תהיה לכן ברכה מקורית ומרגשת, אלא שגם 'תזכו ' למעט גיחוך מצד הבנות על חוסר המקוריות וההשקעה.גם ללא השקעה גדולה של זמן ומחשבה תוכלו להכין ברכה למסיבת רווקות מקורית וייחודית שתרגש ואף תפתיע את הכלה.

החליטו מראש על פורמט הברכה למסיבת רווקות

ישנן מספר אופציות בהכנת ברכות למסיבת רווקות:

1. ברכה למסיבת רווקות מצולמת מראש בוידאו והקרנתה במצגת בערב המסיבה.אם כבר אתן משקיעות בברכה למסיבת רווקות מצולמת בוידאו, כדאי לאסוף מספר חברות של הכלה ולהצטלם יחד לברכה.

2. ברכה למסיבת רווקות בצורת שיר עם חרוזים.לוקחים לחן של שיר מוכר ומחברים לו מילות ברכה מקוריות עם חרוזים ורצוי גם הומור.במסיבת רווקות שרים לכלה את שיר הברכה. גם כאן ניתן לחבר ולבצע את שיר הברכה מספר חברות יחד.

3. ברכה למסיבת רווקות אישית שמקריאים מהדף ובה מתייחסים לקשר הספציפי שלך עם הכלה.ברכה שכזו מומלצת מאד כאשר רוצים לרגש במיוחד את הכלה ולהקדיש לה ברכה אישיתומיוחדת.

שלב הביצוע – הכנת הברכה למסיבת רווקות

אחרי שהחלטתן על הפורמט של הברכה, ניגשים לשלה הביצוע.כיתבו את הטקסט ותחשבו על כל מילה בברכה.אם אתן בוחרות לחן של שיר מוכר נסו לבחור שיר שהכלה אוהבת. כך תוכלו, לאחר שתשירו לכלה את  הברכה, גם לשיר יחד איתה את השיר שהיא אוהבת עם המילים המקוריות שלו.

אם בחרתן בברכה למסיבת רווקות מצולמת בוידאו. עשו חזרות, בחרו מקום לצילומים וצלמו את הביצוע.אם אתן מבצעות ( מקריאות / שרות ) את הברכה במסיבה עצמה.הכינו את האווירה המתאימה לברכה ובקשו את תשומת הלב המלאה מצד הבנות כדי שהכלה תוכל לחוות את הברכה שלכן במלוא העוצמה.

כדאי לזכור שבין כל ההכנות למסיבת רווקות  חשוב שתקדישו גם בהכנות לברכה.ברכות למסיבת רווקות  הן אחד הקטעים המיוחדים והמרגשים במסיבה עבור הכלה וכדאי שיהיה לה גם זכרונות נעימים מהברכות.

שיהיה לכן בהצלחה בתכנון ובביצוע של הברכות למסיבת רווקות.

ואל תשכחו גם לבדוק ולהזמין תכנית אומנותית למסיבת רווקות:סדנת שוקולד – אטרקציה מתוקה שבה תתנסו בהכנה ובטעימות של שוקולד.רקדנית בטן – שתרקוד ותפעיל אתכן בריקודי בטן.סקסולוגית מסיבת רווקות- שתדבר אתכן על נושאי מיניות וזוגיות.מעגל מתופפים – שבו תתופפו, תרקדו, תשירו ותעשו שמח לכלה.מדריך סלסה – שילמד אתכן את יסודות ריקוד הסלסה לצלילי מוסיקה לטינית.חשפן – שישעשע אתכן וירגש.

ועוד מגוון גדול של תכניות המתאימות למסיבת רווקות.

"ההישג שבדיכאון"(סימן רשום -ויניקוט),התחושה שמה שזה עושה לך זה להפסיק לברוח,להסתובב ולהסתכל במה שאתה בורח ממנו.את השלווה וההשלמה עם הכאב.(הפחד, מהפחד גרוע בהרבה ממה שתמצא מאחוריו-זה מה שהבטיחו לנו,לכן הקמנו מדינה). כמובן יתכן שהפחד שלך הוא אהבה ואינטימיות.(יש ויכוח אם גן עדן והגיהנום חולקים גדר משוטפת,או שזה בעצם אותו סניף של מקדונלד) המינגווי,הספרות האכזסטיליסטית הבינה את זה(דיראס- הירושימה אהובתי),צריבה תודעתית. ככה אני חושב על "פילם נואר"-הגיבור יעשה הכל להמנע מלעמוד בפני המצב המכאיב  שבו הוא פתוח לאהבה-שבו האהבה של הגיבורה באמת יכולה לגעת בו.(זו הארוניה זה סרט מתח אבל הרוצח הרבה פחות מפחיד מהגיבורה היפה)אין לו סיכוי להיות ראוי פנימית לאהבתה.האהבה  האינטימית נשארת המבחן העליון שמגלה את ערוותו,סדומזוכיזם,.(זה לא מיקרי שחלק גדול מגיבוריו של המינגווי אימפוטנטים  וגיבוריו של קאמי סכיזואידים)"קשה למרביתנו לשאת את הידיעה שאוהבים אותנו"(ויליאנט).הפער בן הפנים והחוץ מזין כמה מעבודות האומנות הפלסטית הטובות ביותר שראיתי בשנים האחרונות.ציור ופיסול(yue minjun(.העול שמטיל עלינו החוץ כשהוא תובע מאיתנו להיות "אך שמח"-אה ימי כיף.אני זוכר את המיאוס שעלה בי בגיל ההתבגרות כשקראתי את "איך לרכוש ידידם והשפעה בחברה"של דייל קרנגי-את תחושת הניכור מול החיוך המלאכותי שביקשו ממני להעטות על פני (והבטיחו לי שהוא יגיע ללב").השיווק האגרסיבי של  דימוי האושר (בדומה למראה הנשי) גורם לי  מין תגובה אנורקסית.התרבות האמריקנית שבה החיוך צחור השינים  הוא מחלה מפחידה הרבה יותר משפעת החזירים יצרה את "חלון פנורמי" של יטס שבה הגיבורים נשלטים על ידי דמוי אושר חיצוניים ומנותקים(אבל את בורוז,(יש לנו עוד קודם,אם להיות כנים את שלוש אחיות של ציכוב-ומאדם בוברי של פלובר).ציור רחובות בגשם.

"מקרה מס' 47 המשך"

"סוג האנשים שמחקר גרנט העריך(מותאמים,מאושרים,מרוצים,מלאי תקווה)נלחם לצד הנאצים,בעוד שהמשוגעים והומוסכסואלים היו כולם ברזיסטנס" (הארץ-22,5,09)

"מאבקו של הליצן מגלה לנו איזה מכמנים של יכולת ומאמצים אינסופיים נדרשים מן האדם רק בשביל להכשל"-(צחוק בחשיכה -יעל רנן)

אריאל הירשפלד כותב על חיים גורי בן השמונים ושש שפרסם זה עתה את ספרו האחרון ולטעמי הטוב מכולם-"עיבל" שאולי הוא בכלל אחד מספרי השירה הטובים ביותר שנפרסמו אצלנו השנה. זוהי לא התבגרות עפי הדגם האמריקני -של השלמה עם העבר -של היעדר ספקות ,להיפך זוהי הזדקנות שמרשה לעצמה לא לעשות הנחות,מלאת סתירות פנימיות ומכילה אותן.

 כשאתה מזדקן אתה חושש פחות מהספק,הספקות אינן מנהלות את ההצגה,המרכיב של העינוי העצמי ניטל מהספק(קלינט איסטווד)

?

"אם הגעתי עד לכאן בוא לא נהרוס את זה עי' חשיבה."(הוא אומר באירוניה)

 .

רבות מהקבוצות שלי ללימודי ציור ופיסול  הם קבוצות של אנשים מבוגרים.שום דבר לא דומה לסטראוטיפים מלבד איזו תחושת נינוחות וחמימות שלי מול האנשים הללו.מכל הדיעות הקדומות שעליהן מדברים הרי זו שעוסקת באנשים זקנים וביצירה בגיל מאוחר היא הפחות מדוברת.(חוג ציור רחובות)

אנשים משתנים ומתפתחים כל הזמן,חלקם כמו גורי ואיסטווד עושים את הקפיצה המשמעותית ביותר אחרי גיל שבעים.יותר שתלוי הדבר ביכולת טכנית מדובר כאן באמונה ריגשית שהדבר אפשרי

ואת זו אנחנו לא פעם שוללים מהם חברתית.זה עולם של צעירים(חוגי אומנות לילדים ונוער),אנחנו לא שומעים די  את הקולות האחרים.(ימי כיף)

"את החיים שנשארו חלקנו חרש כחלק שלל, זכינו בארכה שהענקה. רבים שמרו על שתיקה...

 לפנות בקר נתקלנו בהמשך שלא ידע לאן עליו להמשך, שבקש עצות בין העצים לבין האבנים. והחלופה שורטת הפנים הלכה בעקבותינו, המשיכה לנדנד, שהכל יכול היה להיות אחרת על ההר ההוא אלו רק שמענו בקולה. "

 "הכל נהפך לפרה קדושה שנשחטה והשאירה אחריה רק נוסטלגיה וקיטש. אבל אצל גורי אין אשליות ואין הונאות, אין הסבר למה התנוונה תנועת העבודה. שירים טובים לא באים לתת לנו תשובות טובות, אלא לשים לנו לפני העיניים את השאלות הקובעות את חיינו. ואת זה גורי עושה בלי לרחם, לא על עצמו ובטח לא עלינו.

אם תפגוש בצדיקים ההם/ שאל אותם בשמנו, אם אפשר בשקט,/ מה, לעזאזל, היה עלינו לעשות". בגיל 86 כתב חיים גורי שירים צלולים ומרעישים על הרע שלנו הישראלים. רק אל ישלו את עצמם הצדיקים ההם, הרוחצים בנקיון כפיים אל מול הרע מאוד, שהנמר הזקן קהו שיניו. הוא עדיין נושך. "(ניסים קלדרון)

ועוד נמר זקן נושך הוא קלינט טיסטווד שבזיקנתו יצר את מיטב סרטיו -סרטים נושכים,שואלים שאלות על החלום האמריאי,וגם לא פוחדים ללעוג למיתוסים שאיסטווד תרם להם בצערותו. "מה הם כבר יכולים לעשות לך כשאתה נכנס לשנות השבעים שלך?"הוא שואל

בכל פעם שתלמיד לוקח על עצמו משימת דיוקן - בין אם בציור ובין אם בפיסול -  אני תוהה אם הוא יודע באיזה ים עמוק הוא שוחה.

  [בטוח שלכאן אתה רוצה להכנס? לפעמים- בא לי לשאול אותו...]

המורכבות הריגשית, הפרדוקסים הרגשיים שעולים בכל עבודה כזו,  הם במובן מסויים התייחסויות למורכבות ולפרדוקסים של היוצר  עם עצמו [שלא להזכיר את מורכבות התחושות שלו כלפי

 מושאו של הדיוקן].

"הדמות שהשתקפה במראה לא היתה שלי. לא, הדמות נראתה  כמוני בדיוק, בזה אין כל ספק. אבל אין כל ספק גם שזה לא הייתי  אני.... אם לומר במדויק מובן שזה הייתי אני. אבל זה הייתי אני חוץ ממני. זה הייתי אני כפי שלא הייתי צריך להיות"   (הרוקי מוריקמי "ערבה עיוורת עלמה נמה").

ג'ורג' סיגל יצר פסלים מיציקות תחבושות גבס על גבי בני אדם, ונחשב לאחד מאבות האומנות המנוכרת העירונית.  הוא סיפר  פעם שזה לא פשוט כפי שזה נראה.  העבודה הלכאורה טכנית כל כך (עטיפה בתחבושת גבס) לא עבדה היטב, אלא עם אנשים שהוא הכיר ושהיתה לו איזו סוג של מערכת יחסים רגשית עימם. ברקנרידג'(James Breckenridge) יוצר זיקה בן דיוקן וקניבליזם  (חישבו על שבטים האוספים גולגלות של יריביהם במסעות המלחמה).

יצירת דיוקן היא מעין הפנמה מאגית של דמות חיצונית. "וזהו בעצם הדיוקן - סוביקט שהפך לאוביקט, אוביקט  המשמר צורה ועוצמות  סוביקטיביות." פרויד דן בדיוקן (במקרה הזה - העצמי - אבל כמובן שלא רק), כהגנה בפני עובדת המוות והכיליון :

"...שכן הכפיל היה במקורו ערובה מפני שקיעת האני, 'הכחשה נמרצת  של כוחו של המוות' ... יצירה זאת נעשית בתרבותם של המצרים הקדמונים מגיע לאומנות של עיצוב דמויות מתים בחומר בר קימא" (אוטו ראנק, "המאויים")

"אין בנימצא יצירת אומנות גדולה מדיוקן גדול" (הנרי ג'ימס, "ג'ון ס. סרג'נט")

ארנסט גומבריך מדבר על אמנים שהמצוירים בדיוקנאות מעשה ידיהם  נוטים לדמות להם עצמם לא פחות מאשר לאוביקטים אותם ציירו   (The mask and the face)

"...וכך יסתבר שמה שהיה מונח על הכף מאז ומעולם הרי זו סגולתן  הרצחנית של התמונות, רוצחות הממשות, רוצחות הדגם שלהן עצמן, כשם שהאיקונות בביזאנץ נתפסו כרוצחות הזהות האלוהית".  (ז'אן בודיאר)

דיוקן בעידן המצלמה:  "הצילום גובר על הציור הממטי ביכולתו למסור מידע חזותי(למשל על פניו של אדם),מפשט ומוזיל  את תהליך יצירתם ושיכפולם הטכני של הדיוקנאות, הופך את היצוג או ההיתיצגות,(או איזה ימי כיף אני חושב על חוגי הצילום לנוער)

האישיים לאפשרות שווה לכל נפש...וסופם שהם דנים את כל עניין היצוג החזותי לבאנליות פחות או יותר גמורה "(John Berger-"no more protraits").

ואני- אני חושב על הקשר האינטימי-התהליך הרגשי שגורם לציירים ולפסלים להתאהב במודלים שלהם

(האם אנחנו לא בוחרים באנשים האלו מתחילה- כיוון שיש שם משהו שמהדהד בנו שיכול להתפתח ).

"עד היום כשאני מתבונן באלבום הזה, דומה עלי שאני קורא רומן גדול, סיפור אהבה שנוסך בי השראה. במאמר שהתפרסם עכשיו על ווית, מיד אחרי מותו, התפרסם גם  ציטוט רלוונטי שלו: 'האומנות מסוגלת להגיע רק אל המרחקים והעומקים שהאהבה מסוגלת להגיע אליהם'  " (מאיר שלו על ציורי הלגה של אנדרו ווית)

"אני לא יכול לרשום כל אחד,חייבת להיות משיכה הדדית ,מה מושך בדיוק , אילו הייתי יודע ,לא הייתי מצייר,זו הרגשה מבפנים ,שאתה חייב לרשום את מי או את מה שניצב מולך ויהי מה.עם גברת דנב לא

היתה אנטימיות.כשאני רואה אישה יפה,אני רוצה לרשום אותה . אז אני רושם.כיוון שאנני יכול ללטף אותה,אני מלטף אותה במכחול .ואני בטוח שדירר חשב כך על הנשים שצייר." אביגדור אריכא בן שמונים,(ראיון בהארץ)28.4.09

(תודה למשה רון-"שבעה סיפורי דיוקן")

שבת בבוקר,עוד כוס קפה (לא הכנסתי את החלב - בין כה עוד רגע...) עוד מעט אני אתווכח איתך - על העילגות שבפיסול ובציור, שבעיני היא כל כך חשובה. על העילגות שלי [הבנות לא בבית. עדי ישנה].האור האפור בחוץ, הדשא שחלק גדול כל כך ממנו הצהיב (מי שמציל את המצב זה העשבייה "השוטה" שיודעת להיות ירוקה גם עם מעט הגשם שירד, שיודעת לשמור על הירוק העמוק, ועל החיוניות של הצמיחה).

צילום של הדשא "מאוחורי" הבית שכמעט בולע אותו. אחו ירוק משובץ בחרדליות צהובות. במבט מקרוב הכל חי, מליוני דבורים באורגייה של ריקודים מסובכים, כמעט גורם לך לרצות להפוך לכבש, ולהתנפל על העסיסיות הזו עם השיניים.מאמין גדול בעילגות שבלימוד ציור ופיסול אני, ולא רק שם (וגם במה שבתוך הסוגרים ומחוצה להם, ובמה שאנחנו מנפים מהחיים שלנו כדי לעשות אותם רהוטים, ומעוצבים מידי, ומתאימים לדימוי של מי (של מה) שאנו רוצים להיות). כי כמה שאני זוכר במקומות שבהם חייתי באמת, באותם מקומות שבאמת עשיתי בהם צעד החוצה מעצמי - הייתי עילג ומגמגם.

בעצם אני מזהה את אותו מצב של הסרת הגנות, של לימוד אמיתי, של פסיעה אל תוך החיים עצמם -דרך הגימגום והעלגות שמשתלטים עלי באותם רגעים (כאן זו ארץ בתולה, כאן אני לא יודע את החוקים, כאן אני שוב ילד).והרי לשם כך התכנסנו כאן (עוד כוס קפה ), לגעת.

כשאני רואה תלמיד רושם לידי - באופן מושלם מידי, ברור לי שהוא לא יוצר דבר מה חדש - אלא משחזר את עצמו. אני מכיר את הקווים המושלמים-מדי-האלה. הם מחבקים את עצמם. אין להם סיכוי לצאת ולגעת במשהו. אני מעדיף את אלה שממציאים מחדש את הקו-כאילו לא היו קווים בעולם לפני הרגע הזה; שנדמה שהם לא יודעים איך להחזיק בעיפרון - שנופלים אל תוך הדף נפילה כואבת. [ואת - תפסיקי כבר לערוך אותי, ולעשות לי הגהות]

היה זה פיקאסו שאמר שבגיל 16 כבר צייר כמו רפאל, אבל חיים שלמים נדרשו כדי ללמוד לצייר כמו ילד.

ציור ורישום, ופיסול, וצילום(חוגי צילום לנוער)  (ריאליסטיים ולא ריאליסטיים), עוסקים באבחנות אודות המציאות(באופן מסויים האומנות משנה את המציאות או לפחות את הדרך שבה אנו חווים אותה). אמרתי לך שאני שותה יותר מידי קפה.

ועוד משהו: כשאתה מורה (גם לציור ולפיסול )- אתה נוצר את אותם רגעים שבהם תלמיד נותן בך מספיק אמון כדי לגמגם  ולהיות עילג לידך.

קל יותר לקבור מציאות מאשר להפטר מחלומות"-דון דלילו.

המציאות היא בשביל מי שלא יכול להתמודד עם סמים" רני(באדיבות הדר)

"אל תתנו אמון בשום דבר שאני אומרת-אני אומרת את האמת"- אורסולה לה גווין

זה מדהים לגלות  אחרי משבר בחיים כמה מהר מזדעזעת תחושת המציאות שלנו,יכול להעיד על זה כל מי שחווה תאונה או פגיעה פיזית למשל ומבין פתאום שכל הביטחון שלנו במוצקות המציאות בנויה במובן רחב על החוויה הפיזית,על יכולת התנועה,או מוצקות הגוף,שלא לדבר על  טראומות נפשיות ורגשיות,או ארועים המשנים סדרי עולם.לאוליבר סקס יש ספר קטן ששמו נשמט מזכרוני(כמו הרבה דברים אחרים)ובו הוא מתאר מקרה פשוט שבו הוא שובר את רגלו וכמה ארוע כזה -מערער עבורו את תחושת האחדות של העולם,ואת תחושת המציאות ואשליית השליטה בה .(לא פחות מזה דן הספר בהבדל בן חווית הפגיעה שעובר הפציינט-לעומת חווית הטיפול מצד הרופא העסוק במדדים טכניים-צילום,עדויות פיזיות וכ'-וכמה קשה לגשר בן שתי החוויות הללו-כמו שיכול לספר כל מי שעבר חוויה כזו).

נעמי שעברה את טרבלינקה ויש לה חשבון פתוח עם המציאות ויכלת ההתעלמות ממנה- אמרה לי פעם- שגם אלה שמתעלמים מן המציאות,ומכחישים אותה יודעים בדיוק ממה להסיט את המבט.(במחינתה זו עדות למה שהם הספיקו לקלוט לפני שהסיטו ).אבל אני חושב לא פחות על המנגנון הזה כסוג של מנגנון הגנה  כנראה חיוני להבניית המציאות שלנו-שמרשים אותי כל פעם בעוצמתו-היכולת לא לראות את מה שאנחנו לא רוצים לראות.(אין דבר מתסכל מזה כשאתה מלמד רישום והתלמיד פשוט לא רואה,יש לו איזה "דעה מוקדמת" על איך האף בנוי או על זוית הקיר שלפניו-והוא לא מוכן לראות את הפיזיות של מה שנמצא מתחת לאפו,לפעמים אפילו אחרי שאני מבקש ממנו לשרטט על לוח זכוכית שנמצא בינו לבן האובייקט את הקו,הוא לא מוכן להכיר בו כיוון שהוא לא תואם את מה שהוא יודע-קירות בנויים בזוית ישרה למשל.) ל סבסטיאן הפנר יש ספר מדהים שאני ממליץ לכל אחד לקרוא בשם "חיי כגרמני" ובו הוא משרטט את התהליך מנקודת מבט של משתתף-וכמה בהכרח היתה זו האופציה "השפוייה" להפוך לנאצי בגרמנייה של אז(אני לא חושב שזה מקרי שמתנגדי משטר מאושפזים לעתים קרובות בבתי חולים לחולי נפש).(כמו שעושה במובן מסויים אבל באופן הרבה פחות מדוייק ונקי לדעתי ספרו של ליטל-"בנות החסד").כל הדיון הזה מוביל בהכרח לשאלות על תחושת המציאות שלנו והקשר שלה,או חוסר הקשר שלה לשפיות.(ימי כיף)

ר.ד.לאנג( "the politics of expererience" למשל) מעלה את הטענה שחווית הסכיזופרניה בנויה על מסרים סותרים לגבי המציאות שחווה החולה,פערים שאי אפשר לגשר בניהם בן מה שהוא חווה כמציאות לבן מה שנאמר לו שהיא המציאות(גם אם יש השגות היום לגבי התהליך הזה כגורם לפריצת המחלה,עדיין אני מאמין שהתאור הזה תקף לחווית החולה).וליאנט במחקר הארוך בן שישים השנה שלו על מהות האושר כותב -"הדרך הטובה להתמודד עם המציאות היא לסלף אותה"=העיוות המתמיד של המציאות הוא אחד מסימני היכר של האדם המסתגל .ישנן אין ספור עבודות סוציולוגיות המדברות על הבניית המציאות כהסכם חברתי("הצגת האני בחיי היום יום" של ארווינג גופמן למשל) .גופמן מדבר אפילו על חווית המוות כסוג של הבניית מציאות בהסכם חברתי. שלא לדבר על חווית האושר,או חוויות אחרות שברור שמעצם טיבן הן נתונות יותר לפרשנות חברתית.כל מי שהיה לבד תקופות ארוכות  לבד ,מכיר את התחושה הלא מציאותית שיוצרת הבדידיות( במובן שאתה פיקציה,שהמצאת את עצמך-ריליקה) ואת התקפות המציאותית שיוצר הדיבור ולו עם עם נפש אחרת אחת.

העיסוק במציאות או  במה היא מציאות (הוא למעשה אחת התמות של אומנות בכלל) קיים כמובן גם באומנות הפלסטית.(פיסול, ציור) מהעבודות הסורילסטיות של דאלי,ארנסט,מאגריט. ועד לעבודות מאטה אומנותיות שמנסות להוביל את הצופה לשאלה מה היא המציאות ?וכמה ההגדרה שלה היא פוליטית ,ומסחרית כמו שעושה בשנים האחרונות בונקסי(למעלה) ע'ג קירות בכל רחבי ארופה(וגם גדר ההפרדה שלנו).גם אומנות שעיקר השראתה הוא האינטרנט שואלת שאלות כאלה(חשבו רק  על המציאות החדשה שיצרו הרשתות החברתיות-ואיזו עוצמה ריגשית יש להן,וכמה הן שואבות פנימה אל תוכן ויוצרות מציאות לצד המציאות ה"רגילה")

בספרות עולים  בדעתי כרגע(בטח אפשר לחשוב על הרבה דוגמאות נוספות) שניים שחביבים עלי מאוד-פול אוסטר(שאצלו המיקריות,מבנה מציאויות,ושולטת בחיי האדם), וניל גימן שאחרי שאני קורא ספר משלו אני פוסע בזהירות רבה הרבה יותר גם בחצר שלי.

אין ספק שההבנה של כמה המציאות נוזלית קיימת בליבתם של כל תפיסות  העידן החדש ולעיתים מובילה לאבסורד(כל פעם שאני שומע את ההטפה לראיה של המחלות כסוג של מטפורות נפשיות אני חושב על תמי שלא רק שחלתה בסרטן אלא שצריכה גם להרגיש אשמה שבהנהלותה הריגשית הביאה על עצמה ועל הסובבים אותה את הכאב הזה"(את פשוט אוכלת את עצמך-זה לא פלא" אמרה לה בפניה אחת המרפאות הטיבעיוניות .).בכלל יש אגף שלם של העידן החדש שמשתמש ברעיון שהמציאות מובנית מבפנים-מתוך האדם כדי לנטרל אשמה אמפתיה,ומחויבות חברתית(העניים יצרו את המציאות שלהם). כשאני עומד לעיתים מול הטיעונים הללו בצורתם הקיצונית אני שואל אם הכל מבפנים -בשביל מה אנחנו צריכים ידיים.המזרח מתוכו שואבות חלק גדול מהתפיסות הללו את השראתן,אומנם מדברת על הבניית המציאות החיצונית מבפנים ,אבל מראה גם כמה אימון,ומיומנות הנרכשת בעבודת תרגול בלתי פוסקת- הדבר מחייב,עד שנוצרת אותה זרימה מבפנים החוצה.("המציאות מנחמת" אמרה לי רותי  וליטפה אותי על הראש כשהכירה את העולם הפנימי המעוות  שלי) . (חוגי אומנות רחובות)

החיים הם רק אלבום תמונות,קיים רק מה שנמצא באלבום.מה שלא נמצא בו לא היה קיים....

זכורים לי רק מראות שצילמתי.ניסיתי להזכר במשהו אחר,אך הזכרון התעקש לדבוק בצילומים,...אכן כן צילום הוא צמצום העולם האינסופי הבלתי נשלט לריבוע קטן התצלום משמש לנו אמת מידה לעולם.

"הזכרון בוגד בנו תמיד..אדם אינו זוכר לרוב מה אכל לארוחת בוקר.הדברים השכיחים החוזרים נדונים לשכחה.אחד מהם הוא ארוחת בוקר השני הוא מי שאהבנו...

המשותף לזכרון ולאומנות(ציור,פיסול) הוא המיומנות שבבחירה- החוש לפרטים."ברודצקי

 הזיכרון אינו רפרודוקציה של העבר, אלא בנייה מחדש של אירוע על סמך הזיכרון המקודד במוח ומידע שנרכש לאחר האירוע, למשל על ידי שאלות מנחות, או השתלת אירועים של זיכרונות שלמים. "-פורפ' אליזבט לופטוס

אולי אתה אנדרואיד עם זיכרון מושתל, כפי שנותנים להם. חשבת על זה פעם?", האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות"(פיליפ ק' דיק)

"הסיפור על כריסטה יכול אולי להסביר משהו על מהותו הגחמנית של הזיכרון,של הארכיונות הלא מודעת של ביוגרפיות "מקריות", תצלומים "מקריים", חפצים מקריים קטנים שאנחנו מתעקשים לשמור אצלנו בלי לדעת למה. בטופוגרפייה הסודית של חיינו מתבררר כי הם,הדברים המיקריים, נשארים עימנו כי לעיתים יש בכוחם (ולעיתים לא) לחשוף איזה היגיון עמוק שבזכותו נשארו אצלנו. אותם דברים מקריים נמשכים , כמדומה , אל השדה המגנטי שלנו, לפתע אנו מגלים בן מטלטלינו מסמר וחבל, אך אנינו יכולים להסביר מאין צצו ומאיזו סיבה. בתוצאה הסופית הנדושה תמיד,מתברר  שהמסמר נמצא ברשותנו כדי שיום אחד ננעץ אותו ,וכי החבל נמצא כאן כדי שיום אחד נתלה את עצמנו עליו."(דוברבקה אוגרשיץ-מוזיאון הכניעה ללא תנאי)

"סיפור שנבדה היטב אינו צריך להידמות לחיים הממשיים, החיים משתדלים בכל כוחם להידמות לסיפור שנבדה היטב(באבל)

המאבק על הזיכרון הוא מאבק על הגדרת המציאות(מי אשם).(מחשבה אחרי ביקור אצל ההורים שלי בשוהם, ודפדוף באלבומים,איזה מזל שלא נשארו בבאר שבע,שוהם כמו מודיעין כמו מכבים כמו ישוביים בדויים אחרים -נטולת עבר נטולת סדקים -יש לי הרבה מה להגיד על זה,אבל אני יכול לההבין את הפנטזיה של עתיד מואר וחדש-חופשי מעבר )

יש שני סוגים של גולים -גולים עם אלבום, וגולים ללא אלבום(בוסניה) ואני ללא ספק שייך לסוג השני-כשנסעתי לבד התעקשתי לנסוע ללא מצלמה, הסברתי שמצלמה גורמת לך לא לראות דבר מלבד המסך המרובע,במקום לקלוט את הסיפור הלא מעובד הרחב שאין לו הסברים,והופכת המצלמה לקול ,בגוף הסרט,היא הופכת להסבר,לעדות לדורות הבאים,(וגם חוצצת בניך לבן אחרים -מה קורה לאנשים שמצלמים אותם)בן אם זוהי רציונליציה ליחס שלי אל הזיכרון ובן אם זוהי סיבה שעומדת בפני עצמה-תמיד הסתמכתי על אחרים שיהוו את הדיסק הקשיח שלי,להסתמך זו לא המילה היחס שלי אל הדיסקים(תמיד נשים) הוא חשדני -איפה הן מעוותות -

(אני מקנאה בו שכל כך קל לו , שוכח וסולח -אני לא סולחת ולא שוכחת שום דבר) (חוגי אומנות,ילדים ונוער

"התצלום שסוע: שלושה קמטים עקומים עוברים בצידו הימני,עולים על מוריס, על הכיכר ,על הקבוצה הימנית של היונים. נראה כאילו הדביקו אות ושבו והדביקו,או כאילו נמשה מתוך משהו,ניצל למרות רצונו, הפך את עצמו לבדיון או שהיה בדיון מלכתחילה, זהו צילום בדיוני, היא אומרת "זה היה כשלקחתי אותך לאיטליה, שיראה אותך, כשהיו לך איזה שנתייים." זה לא היה. (רונית מטלון-קול צעדנו),ימי גיבוש, ימי כיף

ויש כמובן את משל המערה של אפלטון שם הצללים מקבלים משמעות שלילית,הטלות המציאות שאותם אנו מסוגלים לראות(אבל ככל שאני מתבגר כך פחות ופחות אפלטון קוסם לי-בהמשך לדיוננו ,אהובתי, בעניין מקום המנוחה של היד שלי ,אומנות הפיתוי).

לעומת אותו אפלטון  שדנו בו יותר מידי- יש את סיפורו של פלין על מקור הציור -ועל פיו משרתת מקורינת  שצירה על הקיר על פי צל אהובה את דמותו -היא זו שגילתה את האומנות.יש בסיפור הזה דברים  שמדברים אלי- קודם כל זה קושר את האמנות  לאהבה-לעומת הסדומזוכיזם המנוכר וחסר המין של אפלטון.והרפרזטציה קשורה להעדר אור ,לכתם השחור .בעניין הזה גם הצילום שלא פעם מתארים אותו כציור או פיסול באמצעות אור ,הוא למעשה ציור באמצעות צל .

עפ' פיאזה היכולת של ילד לזהות את צילו שלו מתפתח בשלב מאוחר מאוד(עפי פיאזה רק בגיל חמש!במקום אחר הוא מדבר על גיל תשע כגיל שבו מבין הילד  לחלוטין את קשר שבינו לצל שהוא מטיל שהוא לרוב  מעוות),לעומת זאת לאקן מציין את שלב המראה הנרקסיסטי שבו הילד מזהה ועוסק בבואתו בגיל חצי שנה עד שנה.

בסיפורו של פיטר שכמיל (1811)(Peter Schlemihl) מוכר פטר את צילו לזר(לשטן) והופך עקב כך לעשיר,אבל הוא אינו מאושר הוא מאבד דבר מה,החלק השני של הסיפור עוסק במסעו להחזרת צילו .(אבל הוא אינו מצליח -מאוחר מידי.

גם פיטר פן מאבד את הצל שלו..(ואני חושד שגם מיקל ג'קסון ניסה)

היכן שיש אור חזק גם הצל עמוק-גתה

לא פעם ראשונה שאני מדבר על חיבתי לפילם נואר (חשבו על משחקי האור והצל החדים  בסרטים הללו שנובעים לא מעט מסרטי האכפרסיוניזם הגרמני),לאחים כהן בצומת מילר שעוצב כמחווה לסרט האפל יש דמות שנקראת "הצל".(ימי כיף)

ןאי אפשר כמובן בלי יונג שבנה קרירה על הצל כהשלכה של כל רגשותנו השלילים."יש פער עמוק בין מה שהאדם באמת לבין היצוג שלו".ואי אפשר בלי משהו על אי חיבתי לאנשים מוארים. הפרודיניזם המאוחר רואה בצל או בתפישת הצל את תפיסת ה"אחר"(לא פעם האחר שעליו ניתן להשליך את כל מה שאנו לא אוהבים בעצמנו) יש אין ספור ראיות פרוידניות לקשר שבין הצל לאשמה.(אני קושר בן הצלחה לאור_לעמוד מתחת לזרקור-לא פעם חשבתי שאומנות שעוסקת בהצלחה בלבד היא אומנות מנוונת- אומנות היא עיסוק בצל ,בכישלון לא פחות מהשג.(חוגי אומנות לנוער

רמברנט המאוחר (זה שמצליח פחות באמסטרדם של אותם ימים )בונה נוסחא של 20 אחוז אור בציור -ו80 אחוז צל(אני בתקופת רמברנט שלי).