הגל הראשון של כתיבת ספרי זכרונות התחיל בעקבות מלחמת יום הכיפורים: הביטחון העצמי המקדש את 'היהודי החדש' ההרואי, הלא גלותי, נסדק. החלה התעניינות בעבר. גם מותם של חיילים, רבים מהם בנים של ניצולי שואה, הביא להתעניינות בדרכי ההתמודדות של הניצולים עם אבל, שכול ואובדן.

סיבה נוספת הייתה העדויות שנתנו הניצולים במשפטי אייכמן ודמיאניוק. הניצולים, רבים מהם שכבר הגיעו לגיל הזהב, עלו על דוכן העדים, וסיפרו בקול רועד, חנוק מכאב, את הסיפור האישי שלהם. העדויות האלו שסופרו בפומבי נתנו לגיטימציה חברתית לספר את מה שחוו ואף עודדו אותם אל כתיבת ביוגרפיה.

שינוי נוסף שחל בשלושים שנה בנושא ספר זכרונות : אותם ניצולים, עקורים, שהגיעו במצב של שבר כלי, השתקמו והקימו משפחה. היום, בגיל הזהב, רבים מהם רווים נחת: הם הקימו עסקים משגשגים, בנו את עצמם יש מאין, ולאחר שהתבססו מבחינה כלכלית, התפנו להנחיל לצאצאיהם גם את מאורעות השואה. אחרי שהגיעו לגיל הזהב והפכו סבא וסבתא, הם חשים חובה ואחריות להעביר את המסר דווקא לנכדים, הדור שנולד וגדל הרחק מאימת השואה.

"כתבתי את סיפור חיי בצורה מתומצתת מאוד ובשפה קלה, על מנת שילדיי, נכדיי והנינים שלי יכירו טוב יותר את הסבא שלהם ואת כל מה שעבר, ואולי גם ילמדו מזה משהו. בתקווה ובתפילה שאתם, בני משפחתי, תחיו רק חיים טובים ומאושרים."
(מתוך סיפור חיי, הוצאת דפי חיים, 2008)

אבל לא רק בקרב ניצולי שואה. הצורך לכתוב סיפור חיים ולהוציא לאור ספר זיכרונות התעורר והתפשט גם בקרב פליטים וחלוצים, שעלו בדרך-לא-דרך מכל הגלויות, מפרס, ממרוקו או ממצרים. באמצעות מבריחים הם חצו גבולות והסתננו לארץ תוך סיכון רב, וכשהגיעו לבסוף לארץ המובטחת, מה רבה הייתה אכזבתם: לא חלב ודבש מצאו כאן, אלא די.די.טי וקדחת, עוני ומחסור.

"המפגש עם תושבי הארץ היה מאכזב. בעברית טבולה ברוסית שאלו אותנו הנוטרים מי אנחנו ומאיפה באנו, ואנחנו השבנו להם בשפות שידענו: פרסית, אפגנית וקצת עברית שלמדנו מספרי הקודש...
לאחר שיחה קצרה הבינו הנוטרים שאנחנו יהודים , עולים חדשים, שחצו את הגבול באופן לא חוקי, והם הפנו אותנו לסככה ענקית השייכת לקיבוץ כפר גלעדי. הסככה הייתה בשלבי הקמה ונועדה לקלוט את זרם הפליטים שכמונו הגיעו לארץ בגניבה דרך גבול הלבנון...
פרסנו את השמיכות הרטובות שלנו על הקרקע ושכבנו עליהן בבגדינו הרטובים והמטונפים מהמסע... "
(מתוך זר סיפורי חיים, הוצאת דפי חיים, 2007)

ואולם לא פעם מתעורר הצורך בקרב בני גיל הזהב לכתוב זיכרונות בעקבות הנכדים ששואלים שאלות ומתחילים להתעניין בעברם של סבא וסבתא.

"נכדי הוא שדרבן אותי. פעם, כשביקר אצלנו, ראה את התצלום המופיע על העלון שהפיק בית הספר לזכרם של הנופלים. באותו עלון סיפרו הלוחמים, ואני ביניהם, על קורות הקרבות ועל אופן נפילתם של החללים, והנכד שלי נתן בי מבט מלא תוכחה ואמר: "תגיד, סבא, לילדים אחרים אתה יכול לספר, ולנכדים שלך אתה לא מספר?"
לבקשה מעין זו, לא יכולתי לסרב. התיישבתי לכתוב ולתאר, כמידת הבנתי את התקופה ההיסטורית, ובמידת יכולתי לשחזר את עברי, ולו למען ילדיי ונכדיי ולמען כל בני משפחתי..."
(מתוך זר סיפורי חיים, הוצאת דפי חיים, 2007)

מה החשיבות של כתיבת ספר זכרונות דווקא בקרב בני גיל הזהב?

ראשית, כדי לתעד ולשמר את הסיפור האישי ובייחוד כד להנציח את זכרם של ההורים ושל בני המשפחה.

שנית, כל סיפור אישי הוא גם סיפור היסטורי, ובאמצעות סיפור חייו של היחיד אפשר ללמוד על הכלל, על הקהילה כולה ועל האווירה והתרבות שבה הוא חי.

הסיבה השלישית ואולי החשובה היא: בכתיבה יש תהליך של שחרור, של ריפוי. רבים מבני הגיל השלישי שכותבים את זיכרונותיהם מעידים על חוויה, מעין מסע אישי מרתק, אף על פי שלפעמים התהליך הוא ארוך וכואב. יש זיכרונות שאנחנו מעדיפים לשכוח, ובכל זאת כשספר הזיכרונות יוצא לאור, זוהי חוויה מרגשת, רוממות רוח עד כדי אושר גדול, גם בשבילכם, בני הגיל השלישי, וגם בשביל הצאצאים שלהם, שלומדים לדעת, ממקור ראשון, מה קרה לכם בצעירותכם, לפני שהגעתם לתקופה הנפלאה של הגיל השלישי .

בשנים האחרונות הפכו ספרי זיכרונות לטרנד של ממש. דומה שכולם, בייחוד בני גיל הזהב, כותבים את סיפור חייהם. והתחום הזה, של כתיבת זיכרונות אישיים היא פופולרית ונפוצה עד כדי, שגם ספרי זיכרונות הפכו ז'אנר בפני עצמם.

"עד היום, אפילו שחלפו עשרות שנים מאז שראיתיו לאחרונה, דמותו של אבי חרוטה עדיין בזיכרוני. כשאני עוצמת את עיניי, אני יכולה לראות היטב את פניו הנאות, עטורות זקן לבן ארוך ואת עניו החומות הטובות..."
(מתוך ספר זכרונות בין פולין לפלסטין, הוצאת דפי חיים, 2007)

"הלכנו בין שלושים לארבעים קילומטרים ביום, בקור מקפיא. מדי פעם ירד גשם או שלג, ואנחנו בוססנו בבוץ, בלי אוכל, בלי בגדים, ובלי מים. הנעלים כבר איבדו מזמן את הסוליות שלהם, ובמקום גרביים השתמשנו בסמרטוטים שקיפלנו וריפדנו בהם את הנעליים. בערב הגענו לאיזה כפר. שלחו אותנו לישון על הארץ. שכבתי על הגב, רעב חולה ותשוש והבטחתי לעצמי שאם אצא מזה חי, אני מוכרח לספר את מה שעברתי."
(מתוך ספר זכרונות על הנסים – סיפורם של אודים מוצלים, הוצאת דפי חיים, 2007)

כל זה קרה בדצמבר 1944, ואולם הסיפור האישי והזיכרונות יצאו לאור רק בדצמבר 2007, באיחור של שישים ושלוש שנה.

מדוע? מה גרם לעיכוב בכתיבת ספר זכרונות ומה הביא להתעוררות דווקא בשנים האחרונות? מה קרה שאנשים החלו לחשוב על כתיבת ביוגרפיה רק לאחרונה?

הסיבה הראשונה לעיכוב בכתיבת ספר זכרונות היא שבתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשהניצולים יצאו מן התופת ומוראות השואה נחשפו, אף אחד לא רצה לדבר, ואף אחד לא רצה לשמוע על כך.

"פגשנו אנשים שלא ראינו מאז פרצה המלחמה. הם שרדו את הזוועות, נשארו בחיים, אך התהלכו כמתים, אדישים לעצמם ולזולתם, מנוכרים, נטולי חיים. שאלו זה את זה 'מה שלומך?' וענו זה לזה 'בסדר'. כל אחד פטר את עצמו בתשובה סתמית ועבר לסדר היום, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו התראינו רק לפני יומיים.

אנשים הפכו מנוכרים זה לזה עד כדי אטימות. הם לא שאלו מה קרה, אולי מפני שלא רצו לדעת, אולי מפני שלא יכלו להכיל את גודל הזוועה. הם רצו פשוט להדחיק, לשכוח, כאילו כל מה שעברנו לא היה אלא חלום בלהות..."
(מתוך ספר זכרונות על הנסים, הוצאת דפי חיים, 2007)

אותם פליטים, ניצולים ועקורים שעלו מאירופה שנה או שנתיים לאחר מלחמת העולם השנייה , הגיעו ישר למלחמה אחרת, מלחמת העצמאות. רבים מהם קיבלו רובים ונשלחו לשדה הקרב. זה היה מצב חירום. שהיישוב בארץ מנה כשש מאות אלף איש ונאלץ להדוף פלישה של צבאות ערב. במצב כזה של מלחמת קיום, לאף אחד לא היה זמן להתעסק ברגשות ובכתיבת ספר זכרונות. גם לא הייתה מודעות שיש צורך לדבר על חוויות ולעבד טראומות. הכול הודחק.

יתרה מכך, תושבי הארץ היהודים, ניסו ליצור זן של 'יהודי חדש', והם ראו בניצולים "צאן מובל לטבח". היחס המשפיל המתנשא כלפי הפליטים לא יצר שום רצון לכתוב ספר זכרונות או להנציח, אלא להפך, להדחיק ולשכוח.